Afleveringen
-
דנה דבורין ביקשה לשוחח עם איתמר אולנסקי, בן 24 ולוחם בגדוד השריון 363 בחטיבת 'הראל' שחגג ב־7 באוקטובר יחד עם חבריו במסיבת הנובה, רגעים לפני שהאירוע הפך לזירת אימה. תוך שניות החגיגות בפסטיבל הפכו למאבק הישרדות, וכחייל ולוחם, הוא הבין במהרה שמדובר באירוע חריג. מיד לאחר שאיתמר שרד את התופת הוא נכנס ללחימה.
בתחילה סיפר איתמר על השעות שלפני פרוץ המלחמה ועל החגיגות בפסטיבל הנובה: "זה פסטיבל מאוד גדול, 3,500 אנשים לפי דעתי. כל החבורה שלי חזרה כמה חודשים לפני מדרום אמריקה וכבר שחזרנו ידענו שהמסיבה הזו מצוינת ואמרנו גם לכל החברים בדרום אמריקה שיבואו גם. הגענו למסיבה בסביבות 2:00 בלילה, רקדנו ושתינו טיפה ואז הגיעה השעה 6:30 בבוקר והתחיל המטח המטורף".
"אמרו שהמסיבה מסתיימת אבל הקהל של המסיבות טבע רגיל מאוד שאומרים לו ש'המסיבה נגמרה', אני יכול להגיד שרוב האנשים חשבו שההכל בסדר והמסיבה תחזור, הם לא באמת הבינו את הסיטואציה. אני יכול להגיד שאנחנו בחבורה ספציפית הבנו יחסית מהר מאוד שהמסיבה באמת לא תימשך והתחלנו לקפל את הדברים", סיפר.
כחייל ולוחם, עובר לך בראש משהו? מחשבה קצת שונה משאר האנשים?
"זה היה נראה מטח לא רגיל מהתחלה. האמת שגם הייתי ממש קרוב למקום הזה יומיים לפני, אח שלי הוא חייל בגדוד 13 והלכתי לבקר אותו ולהביא לו אוכל עם אימא שלי. עבר לי שקורה פה משהו, אני חשבתי שהם באו להרוס לנו את השבת השקטה ולהראות לנו שהם עדיין כאן, משהו בסגנון הזה", השיב.בהמשך השיחה סיפר על ניסיון המילוט שלו מהמקום: "בשעה 6:40 אנחנו יוצאים מהחניון ומתחיל פקק מאוד גדול ביציאה מהחניון של רעים, היה המון המולה ואנשים שמנסים לעקוף מהצדדים ואנחנו לא מצליחים לזוז. ואז ראינו שהאנשים מקדימה מתחילים לעשות פרסה לכיוון בארי וגם אנחנו עשינו את הפרסה, אני מאמין שהיה שם מארב מסוים".
עוד הרחיב: "בשלב הזה אנחנו לא יודעים שום דבר נוסף מעבר לירי הטילים, אחרי הפרסה הזו אנחנו רואים שאנשים שוב מפרססים וחבר שלי שהיה על ההגה אמר 'נמאס לי מכל הסיבובים, בואו נבין מה קורה פה ונעצור', ופתאום אחד החברים שלי מהצבא שלח לי הודעה שזה לא רק ירי של טילים, שיש גם מחבלים".
"כולם היו בשיחות עם ההורים ואני קראתי את זה בקול, ברגע שקיבלתי את ההודעה הזו המחשבה הראשונה שעוברת בראש היא 'טוב אולי יש חדירה של מחבל או שניים' וגם זה לא נתפס, כל השירות שלי לא קיבלתי הודעה על מישהו שחצה את הגדר - עוברות 15 שניות מאז שיקבלתי את ההודעה והרכב שמאחורינו מקבל 3 כדורים מקדימה", שחזר איתמר.
-
בפודקאסט 'יום פקודה' סיפרו עידו קדם, מ"פ בגדוד הנדסה 624, קצין בעורף החטיבתי של חטיבת הראל במילואים, ואייל אזריה, סמ"פ ביחידת שריון בחטיבת הראל במילואים, לדנה דבורין על המלחמה שתפסה אותם בהפתעה והגבורה שגילו טרם נקראו לדגל.
בפתח השיחה תיארו השניים עידו קדם ואייל עזריה, את שעבר עליהם בשעות הראשונות ב־7 באוקטובר: "הייתי עם אשתי והילד אצל אמא שלי, אחרי ארוחת שישי החלטנו להישאר אצלם בקריית אונו, ובשעה 6 וחצי בבוקר קמנו, כמו כל עם ישראל, לקול האזעקות", סיפר קדם.
המשיך וסיפר: "וחצי שעה לאחר מכן אני רואה את הסרטון משדרות וחושב שמדובר ב'פייק', ואז רואה עוד ועוד סרטונים ומתחיל להבין שאתה בתוך משהו אחר שמאוד מזכיר את יום כיפור, ואתה מחכה לעידוכנים בקבוצות עם החטיבה של הגדוד ואף אחד עדיין לא מבין מה קורה".
"זה היה ממש הלם, ואני התחלתי לפעול בערוץ שלי, זה אומר שבקבוצה עם המ"מים שלי אני מתחיל לדבר כדי לקדם דברים ושיצרו קשר עם החיילים להבין איפה כל אחד נמצא ומי זמין טלפונית ומי לא. אחרי שעה אמרתי להם שכל אחד יתחיל להכין לעצמו תיק אישי כשבמקביל אני מחכה לעידכונים מהחטיבה, מהגדוד אבל, היוזמה שלי בתור מ"פ זה להתחיל לקדם את הדברים האלה וכך ליצור שליטה בכוח של הפלוגה", הדגיש.
סמ"פ עזריה, שהיה באותו הבוקר בחו"ל, סיפר: "ב־7 באוקטובר תיננתי לחזור מירח דבש בסרי לנקה ותאילנד. היה מדהים ומזל שצילמנו תמונות כי הכל פשוט נשכח", ציין.
"ב־7 באוקטובר בבוקר, שעון תאילנד, עלינו למטוס לטיסה לישראל עם קונקשן בדובאי, כאשר באיזשהו שלב אחרי שהמטוס המריא אני רואה בזווית העין בשורה מלפני שרואים חדשות וכתוב על המשך שיש מלחמה, שאלנו את האישה שצפתה בזה מה קורה שם, והיא ענתה שיש בלאגן בישראל, נכנסו הרבה מחבלים מעזה", סיפר.
עוד סיפר: "ברגע שנחתנו בדובאי, בקונקשן, התחלתי להרים את כל הצוות שלי, זה היה עוד לפני שהקפיצו אותנו, הייתי מפק"צ אז ומיניתי את אחד החבר'ה בצוות להיות האחראי במקרה שמקפיצים, כי אני הייתי עוד בדרך".
-
Zijn er afleveringen die ontbreken?
-
סגן אלוף אסף אילן, מפקד גדוד שריון 363 בחטיבת הראל במילואים, שוחח עם דנה דבורין ושיתף אותה בתחושות לאחר הכניסה מחדש לבסיס נחל עוז שהותקף ב-7 באוקטובר ובפציעה שלו בעזה, כאשר תהה - האם כך הסתיימו חייו.
"נקודת ההתחלה היא 7 באוקטובר, אנחנו מתגייסים ויורדים עם הטנקים שלנו מצאלים ומשתתפים בקרבות הבלימה בשטח שבין בארי לבין הגדר. בהתחלה אין שום כוח צבאי אחר בינינו לבין הגדר. במשך כמה ימים, מבצעים גם פשיטות מהגדר פנימה להחזיר כל מיני גופות. מבצעים מספר פשיטות כאלה במשך זמן ונמצאים בהגנה", סיפר.
בהמשך סיפר כי בשלב מסוים הגדוד שלו קיבל את האחריות על בסיס נחל עוז. "אף אחד לא רצה להיכנס לבסיס הזה. לא היה צריך הרבה דמיון כדי להבין מה קרה שם כשנכנסים, ואנחנו משיבים את המצב לקדמותו".
לאחר מכן שיתף בפציעה שספג בעזה כאשר כדור נורה לו למרפק: "שאלתי את עצמי, 'מה עכשיו? זהו? ככה זה נגמר?'"
-
אירועי 7 באוקטובר השאירו חותם מדמם על ההיסטוריה הישראלית כולה, אבל באותה הנשימה זכינו לשמוע לא מעט סיפורי גבורה מרגשים, בעיקר של לוחמי מילואים בחטיבות השונות. בין חטיבות המילואים בלטה חטיבת הראל, ובשל כך ביקשה דנה דבורין לארח באולפן את סגן אלוף מוטי שוורץ, לשעבר מפקד בגדוד שריון 360, וכיום מנהל לחימה בחטיבת הראל. הוא סיפר בהרחבה על הפעלת החטיבה בשמחת תורה, חרף השמועות ותחושת האי וודאות שעטפה את כולנו, ועל הלחימה העצימה בתוך יישובי העוטף.
בתחילת הריאיון שוורץ הציג את עצמו וסיפר שהוא בן 45, מתגורר בקדומים, נשוי ואבא לשלושה ילדים. "אני בשירות המילואים תקופה ארוכה בכל תפקידי הפיקוד בחיל השריון. באזרחות אני אוהב לטייל בעולם, עובד בתעשייה אזרחית וחי את החיים מה שנקרא", העיד.
כשנשאל על הרגעים המתוחים משמחת תורה 2023 סיפר שהוא ובני משפחתו היו בבית מלון חוף גיא בטבריה, ובבוקר שבת הוא קם לתפילה, ואז הגיע הסמג"ד וביקש שיצא מבית הכנסת. "הוא אמר לי 'תשמע, קורה משהו. תתקשר למח"ט. אני מיד הולך לחדר ואשתי הייתה ערה. ראיתי שיחות שלא נענו, והבנתי שמשהו קורה". לדבריו, הציר הכרונולוגי באותם רגעים הפך להיות מעט מעורפל, והוא עשה דרכו הביתה לצורך התארגנות, ובו זמנית הצליח לדבר עם המפקדים של הגדוד. שוורץ סיפר שהוא היה שבועיים לפני החלפת תפקיד, אבל המשיך לכהן כמג"ד. "אני אומר לאנשים 'אני המג"ד. אני המפקד ותתחילו לדבר עם האנשים ותוודאו שכולם מחוברים לטלפון'. אני לא יודע סדר גודל ומנתק את עצמי מהרשתות החברתיות, ואני יודע שיש פה אירוע גדול ואולי נצטרך גם לתת מענה".
בהמשך סיפר כי חטיבת הראל היא חטיבה וותיקה, והגדוד נמצא בחטיבה למודת קרבות. "היחידה מחוברת לחבל עזה, ואנחנו מבינים שאם נצטרך אנחנו צריכים להגיע מהר ככל האפשר. מחכים להוראות מלמעלה".
שוורץ סיכם את התחושות, וטען: "זה אירוע מאוד מאתגר. גדוד מילואים הרבה יגידו לך שזו משפחה ובגלל שזו משפחה היכולת האינטימיות בין המפקד לפקוד היא יחסית גבוהה. לקראת שלוש בצהריים כל הגדוד נמצא בשבת. 200-100 איש שמתחילים לעבוד על הטנקים".
-
מלחמת חרבות ברזל נחשבת לאחת המלחמות הארוכות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מילואימניקים רבים עצרו את שגרת החיים שלהם, והתגייסו בצו 8 על מנת לשמור על המדינה בשעה קשה זו. מבין מאות הסיפורים שכולנו מכירים אי אפשר להתעלם מסיפורי חטיבת הראל שגויסה לשירות מילואים באותו היום, וממשיכה להילחם בעזה ובזירה הצפונית לפי דרישה. דנה דבורין אירחה באולפן את רב סרן דודי גרומר, מפקד הפלס"ר של חטיבת הראל במילואים, שסיפר על הפציעה שעבר, החזרה ללחימה, והאתגרים איתם התמודד כמפקד ולוחם.
בפתח הריאיון סיפר גרומר כי הוא בן 34, מתגורר ברמת גן, נשוי ואבא לשני ילדים קטנים אותם לא ראה בתחילת המלחמה קרוב לחצי שנה. כשנשאל איך הגיב לידיעות על אירועי ה־7 באוקטובר סיפר שפחות היה מחובר לחדשות, ויותר התעסק בדברים טכניים בכדי להגיע הכי מהר שהוא יכול לנקודת האיסוף, ולהכין את הפלוגה כמו שתרגלו כל השנים. "יש תמונה אחת שזכורה לי איפשהו שם בצומת אורים כשאנחנו מגיעים רכובים על הנגמשים אז אנחנו רואים שיש בצד רכב עם דלתות פתוחות וירוי מכל הכיוונים. אנחנו מגיעים וסורקים אותו, זה היה הרכב הראשון שנתקלנו בו, לא היו גופות והתעסקנו בזה. 500 מטר קדימה נגלה לפניי כביש 232 ואני ממש זוכר את התמונה הזו – זה היה תהו ובהו. זה נראה כמו סצינה מסרט של זומבים, כשכל העולם חרב. אני מבין אז שאנחנו נמצאים במשהו אחר".
כשנשאל איך הגיב לדברים אמר שהמחשבות הגיעו דווקא אחר כך, כשהם עצרו. "יומיים שלושה אחרי ה־7 באוקטובר הגענו למחנה רעים כשהמצב בעוטף יחסית התייצב בפרק זמן הזה, ואני זוכר את עצמי יושב אחרי שיחות עם הפלוגה ופתאום נופלת עליי מחשבה 'אולי זה גדול עליי?' אני אומר לעצמי 'מה זה המחשבה הזו בכלל?' ואני מתקשר לאשתי מירב ובאיזשהו שלב אני מבין שאני בסוג של הלם קרב. אני עושה מה שלימדו אותי טכנית כי כשחייל נכנס להלם קרב יש סדר פעולות שעושים. אני לא משתף אף אחד בשביל לא לערער אותי ולא אותם. זה לא שאני מאבחן את עצמי, אבל אני מבין. אחד הדברים שצריך לעשות במצבים כאלה זה לעשות פעולות פשוטות והלכתי וניקיתי את הנשק שלי. הלכתי לישון וקמתי בבוקר וזהו. ההיבט הטכני משחרר אותך מהלחץ".
רגע לפני סיום סיפר על אירוע ההיתקלות עם ה־RPG ואמר: "בסוף אתה לא יכול לצמצם את הסיכון לאפס. יש גורם שלם שקוראים לו האויב שאתה לא שולט בו. יש המון דריכות, ויש הבדל דק בין דריכות לפאניקה – בימים הראשונים כל דבר הקפיץ, ויותר מאוחר הפלוגה חוותה ביטחון עצמי והדריכות נשמרת ואתה מבין מתי להיות דרוך ומתי לא".
-
אירועי 7 באוקטובר נחקקו בתודעה הציבורית לתמיד, ומבין מאות סיפורי הגבורה אי אפשר להתעלם מסיפורי חטיבת הראל שגויסה למילואים מאותו היום, וממשיכה להילחם בעזה ובזירה הצפונית. דנה דבורין ביקשה לשוחח עם רב סרן ליאב סנקר, סמג"ד בגדוד שריון 429 חטיבת הראל, שסיפר על העבודה הנמרצת בשטח, והכוחות שהוא מצליח לשואב מהמשפחה.
בתחילה סיפר על ההיסטוריה של החטיבה, שקיימת מקום המדינה ועד היום. "הפעילות המשמעותית האחרונה של החטיבה הייתה במלחמת לבנון הראשונה, ומאז היא יושבת בעוצבת סיני. עד ה־7 באוקטובר היינו אוגדה די נשכחת ועזובה, ואף אחד לא האמין שנעשה משהו". בו זמנית הסביר שהם המשיכו להתאמן ולהיות בתעסוקה בשטח. "מאז ה־7 באוקטובר החטיבה שינתה את פניה – היה צריך לטהר את העוטף, וזה מה שהחטיבה עשתה. החטיבה לא ביישה את המסורת, ועשינו דברים שלא חשבנו שנעשה".
נקודה נוספת שעלתה בשיחה היא הקמת גדוד 'עוף החול' בתחילת המלחמה. לדבריו, מדובר בגדוד המורכב ממילואימניקים, מתנדבים, וטנקים שהוחזרו לשימוש במיוחד לצורך הלחימה. "הקמנו גדוד תוך כדי לחימה, ובשלב מסוים הוא עבר לחטיבה אחרת באוגדה".
כשנשאל איך הגיב לאירועי ה־7 באוקטובר סיפר רב סרן סנקר כי הוא מתגורר בקיבוץ יד מרדכי, ובזמן האזעקות הוא, אשתו, ושלושת ילדיו נכנסו מיד לממ"ד, והמשיכו לישון עד השעה 07:20 כשהתקשר אליו חבר ושאל אם לבוא לקחת אותם. "אני אומר לו 'אחי הגזמת, קצת טילים'. הוא אמר לי 'אתה לא באירוע', והתחיל לשלוח לי סרטונים בטלגרם. הוא שלח לי את הסרטון של הטנדר בשדרות, שזה לידנו ממש. איפה שאני עושה קניות, והסרטון השני היה של הגופה של שני לוק הי"ד שמכניסים אותה להאמר. הדבר הראשון שאני אומר לאשתי מול הילדים זה שהסיוטים הכי גדולים שלי התגשמו, ושאני הולך להכין תיק ושהיום אני מקבל צו 8".
עוד הוסיף: "בקיבוץ שלי הייתה לחימה מאוד קשה. הצוות של ארנון זמורה ז"ל יורד למעבר ארז בבוקר, ועל הכביש הם נתקלים בחוליה של נוחבות בשער הקיבוץ ומתחיל שם קרב מאוד גדול. אני בשלב הזה לא מבין שזה על הראש שלי. אני לא קולט שאנחנו בסכנה".
לסיום ביקש לחזק את רעייתו שהייתה לעמוד התווך של המשפחה, ואמר: "אשתי הכי קולית בעולם, והיא יודעת שמילואים זה הכוח של הטבע ושזה לא נכון להילחם בו. היא מבינה מה קורה בעוטף, היא מבינה את הסיטואציה – אני לא יודע מאיפה הכוחות. יש פלא בעניין הזה שנקרא אישה".
