Afleveringen
-
הפלא ופלא – אחרי מעל למאה שנות סכסוך, לפתע פתאום כולם מתחילים להגר מרצון.
אולי זה משהו במים, אולי באוויר, אולי ברוח? ואולי זה הרצון עצמו שהשתנה? כי גם בתוכנו יש רצון מתמיד לסלק משהו, לדחות אויב פנימי כזה, שהוא חלק מאיתנו ובוצזמני קיומו בלתי נסבל. כיצד מתמקמים אנו, שמשפחותינו הגיעו ממדינות ערב, כיהודים בישראל? כיצד אנו חיים עם האויב שבתוכנו?
אל עמרי ותומר מצטרף המשורר, הסופר וחוקר התרבות והשפה הערבית-יהודית, אלמוג בהר, שייקח אותנו למסע מרתק אל שורשיה של התרבות היהודית-ערבית. הוא מתחיל בדיוק היכן שעזבנו אתכם בפעם האחרונה, בעולם המוסלמי של המאה ה-10 לספירה, אבל שם הסיור שלנו רק יתחיל.
מימי הביניים, דרך הקולוניאליזם המוקדם ועד לימינו ננסה להבין את מקומה של השפה הערבית וההגות האיסלמית בחייהם של היהודים לאורך כל תולדות הקהילה.
בדרך, נגלה שממש בכל תקופה ובכל מיקום, מבבל ועד מרוקו, היהודים דיברו במספר שפות. האם התקופה הנוכחית בה היהודי הוא חד-שפתי, היא ייחודית בהיסטוריה?
נתחקה יחד עם אלמוג, לאורך הקו המוביל מעולם דובר ערבית אל עולם בו הערבית והערביות מוקצים מחמת מיאוס ונבחן באילו דרכים השפה הערבית עוד נותרה לגיטימית בהקשר הישראלי. ומה הקשר בין מזרחיות למזרחנות?
אלו רק חלק מהשאלות שדרכן ילווה אותנו אלמוג בפרק שחותם את סאגת המזרחיות שלנו במקרל.
אז קדימה, בלי להתבייש, כי התביישנו מספיק – הצטרפו אלינו. והכי חשוב, ספרו לנו מה חשבתם, איך חוויתן את הפרק ובכלל, פשוט ספרו, פשוט דברו, בכל שפה שרק תהיה.
הכול, רק לא שתיקה.
-
"וְלֹא הָיָה יוֹנֵק מֵאִמּוֹ שֶׁבְּצִירֶיהָ אֲחוּזָה / וְיֹאמַר לָהּ, בְּטֶרֶם לְשׁוֹנוֹ דַּבֵּר יָדְעָה:/ מִמֶּנִּי לֹא תִּרְאִי אֶלָּא כְּאֵב וּדְאָבָה."
אם נפתח את ספרי ההיסטוריה של בתי-הספר, ייתכן ונסיק שכל ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מסתכמת בדבר אחד - רדיפות. האומנם?
"שנים חולפות ואני מצפה לשבור כבליי (אזיקים),/ לרסק את הסורגים,/ אך אני חוששת מהצל שלי , הראי שלי, מעונש המרי."
עד כמה זה משקף את המציאות שאפיינה את תור הזהב של ספרד המוסלמית? כפי שראינו בפרק הקודם – התמונה מורכבת בהרבה. אבל הרדיפות נשארות בתודעה ואם רודפים אחרינו - אנחנו בורחים, בורחים מהמקור, בורחים מתרבות המוצא... אולי קצת בורחים מעצמנו?
"הִתְיַצְּבָה נֶגְדִי הַדֶּרֶךְ. אלוּוַאס, הָרָיו הִגִּיחוּ."
עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל שורשיה של יהדות ספרד והפעם, מספרי השירה אל הסימפוזיונים הפילוסופיים הבין-דתיים של התקופה. זוהי תקופה של מתח בין תרבותי, אך גם של דיאלוג מתמשך, של ניסיון להבין את עצמנו דרך דתות הסובבים אותנו, אך גם מאבק עיקש לשמור על ייחודיות.
נעשה היכרות הדרגתית וזהירה (אל תדאגו, ממש מרחוק) עם תנועת המועת'זילה האסלאמית ועם ר' סעדיה גאון שמשתמש בתוצריה כדי להוכיח את קדמוניות העולם.
"בבנייתו של האדם הפלסטיני שלא על בסיס הסיסמה "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים", כי אם על בסיס החירות והשוויון לעמנו;"
נחזור גם אל הרמב"ם והפעם – במגרש הביתי שלו. ושווה לשמוע מה יש לו לומר, כי כמה פעמים כבר יצא לכם לשמוע רב ספרדי מסביר שאנחנו והמוסלמים אולי... לא כל כך שונים?
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמֵּנִיף נֶשֶׁק בִּפְנֵי אֻמָּתוֹ, / הַבּוֹגֵד בְּסֵפֶר הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁמְּדִינָתוֹ תְּגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי הָאִסְלָאם הַמְּהַלֵּךְ עָלָיו אֵימִים / וּמִמּוֹרָאָם שֶׁל אִרְגּוּנִים, שֶׁכְּשֶׁתְּפַשְׁפֵּשׁ בְּקִרְבֵיהֶם וּבְדָאעֶשָׁם, תְּגַלֶּה אֶת אוֹיְבֵיהֶם, / יוֹצְרֵיהֶם מִלְּכַתְּחִלָּה, בְּשֵׁם הַנָּבִיא מֻחַמַּד."
רבי יהודה הלוי משאיר את השירה בבית ומגיע עם מגבעת הפילוסוף כדי להבהיר לנו אחת ולתמיד – נבואה זה ליהודים בלבד. והאם המתינות המזרחית היא בכלל עיקרון אסלאמי?
הרבה שאלות, חלקן מרתקות, חלקן מעצבנות, אבל זה החלק היפה בשאלות – הן לא פה כדי ללטף לנו את הגב ובו זמנית לשלוח לנו יד לארנק. אז קדימה, הכינו כוס קפה, איזה כנאפה טוב, פנו קצת זמן והצטרפו אלינו... וגם איזה לייק ככה לא יזיק.
-
Zijn er afleveringen die ontbreken?
-
יהדות ספרד היא תקופה מרתקת בהיסטוריה של עם ישראל והיהדות, אם כי... מה אנחנו יודעים על תקופה זו בכלל? האם מלמדים על זה? מדברים את זה? לומדים מזה? ומה לומדים מזה בכלל...?
תומר ועמרי חוזרים אחורה בזמן אל תור הזהב של שירת יהדות ספרד, כדי לקרוא וללמוד משהו על מה שמתרחש כאן, עכשיו, במדינת ישראל, מתחת לאף שלנו, ואנחנו לא רוצים לשמוע על זה דבר.
לחזור אחורה בזמן יכול להיות כאב ראש, במיוחד כשכל המסע הזה מעט מדומיין. הרי אי אפשר לחזור אחורה בזמן... אז נאלצים להתמודד עם שאריות של מה שהיה, שאריות זיכרון, ובמקרה הזה – שאריות כתובות. אז פנינו אל שני גדולים בהיסטוריה של יהדות ספרד, שני גדולים שכמעט... איך לומר... הלכו מכות.
עם רבי שמואל הלוי בן יוסף הנגיד נלמד על שילוב היהודים בתרבות הערבית-מוסלמית, על המורכבויות שניצבו בפני יהודים שבחרו להיות חלק מהמערכת השלטונית, להתמודד עם הפוליטיקה המקומית ובכל זאת לשמור על יהדותם, עד כדי כתיבה בשפה מתה, לא מדוברת, כמו השפה העברית.
עם שלמה אבן גבירול נלמד על כאבי החיים והבחירה בהתבדלות רדיקלית, בשנאת האחר עד כדי האשמת וקללת אלוהים בעצמו שמקיים את הגלות, על הבקשה לחזור אל ציון כעם, ועל ההשלמה עם כך – בסופו של דבר – שאלוהים לא עובד בשבילך ושהדרך המובילה אל מוות אינה דרך החיים.
נגלה גם כיצד הוויכוח בין שני משוררים והוגים אלו מתקיים, חי ונושם, דרך ישראל של ימינו, איך אנחנו מקיימים את שאריות המחלוקת בזמנים אלו – אך חושבים שאלוהים עובד אצלינו ואיננו מדברים ערבית (האם אנחנו בכלל מדברים עברית?).
כל זאת ועוד בפרק שפותח דלת ליהדות ספרד ומזמין אתכם... נו, אתם יודעים... תנו בלייק, תביאו בשיתוף, ותזכו בחלק בעולם הבא – או לא. אם לא תנסו לא תגלו.
-
הכינו את הממחטות - כי הפעם אנחנו הולכים קצת להתבכיין.
כי הכי קל להכחיש, לומר שאלו שצועקים "איי", בכלל לא כואב להם. אבל כאב, כך למדנו, תמיד מוצא בסוף את דרכו אל פני השטח. היום, עמרי ותומר יוצאים לחקור טריטוריה לא מוכרת – אבל הכי קרובה שיש לבית. על פניו, המזרחיות הפכה להיות "האליטה החדשה" בישראל. אבל כדי להבין עד כמה מדובר בקשקוש, רק צריך לצאת לסיבוב קצר בבתי הספר בפריפריה. אז מה, מה קרה למזרחיות?
כדי לבחון מקרוב את השאלות הללו, מצטרף אלינו הפעם פרופ' מאיר עמור, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה מאוניברסיטת קונקורדיה שחקר במשך עשרות שנים סוגיות הנסובות סביב אלימות אתנוצנטרית בארץ ובעולם. המסע שלנו יתחיל במושבה כנרת ויסתיים בחממות ההייטק בתל אביב, בדרך נתחקה אחר שלל הגלגולים שעברו מנהלי המעברה לאורך השנים ואולי נקבל מושג ראשוני – כיצד נוצרה החתונה הקתולית בין הליכוד ומזרחי הפריפריה?
וזו רק ההתחלה, כי כל כך הרבה שאלות עולות. איך מתחילה המלחמה הנצחית הזו, בין מזרחים ואשכנזים? האם זו התזכורת הבלתי נסבלת שהמזרחי מביא איתו, שכאן זה לא אירופה, לא משנה כמה גבוהות יהיו גדרות הווילה בג'ונגל? כאמור, שאלות - יש הרבה. אז תוציאו ת'ערק, תביאו בחומוס פול, המצלמה מצלמת - החאפלה מתחילה! ''עם ישראל חחיייי!!!" אתם בריאליטי הישראלי הכי אותנטי, הכי מזרח תיכון, הכי שכונה! כל עוד זה לא בערבית.
-
מהפרק האחרון, יצאנו עם הבנות מבלבלות. צמד מעניין, לא? הבנה מבלבלת. מצד אחד, הזר נושא בתוכו אחרות בלתי נסבלת ומצד שני, זוהי אחרות שאנו יכולים לזהות. אם לא יכולנו לזהות, לא היינו יכולים להבחין שמדובר בזר. אז בין אם הזר הוא זה שנשאר בשכונה שלנו, במדינה שלנו, במרתפי השבי בעזה, מתעקש בחוצפתו לרצות להשתחרר למרות האינטרס הלאומי, שר בקולי קולות בתחבורה הציבורית וגורם לנו אי נוחות – בסוף נשארת רק שאלה אחת: מה אנחנו מכירים בזר?
עמרי ותומר מסיטים את הזרקור מהחברה ויחסה לזר ומפנים אותו שוב, כמו בפרקים רבים אחרים – פנימה. עם האלביתי של פרויד נתהה על האופי האינטימי של הזר, שבו אנו מבינים שהזר ביותר נושא בתוכו גם את המוכר ביותר ("גבר שר אצלי באמבטיה/איך המים עוזבים לו את הגוף/והחתול שלי מתחיל לעוף").
יד ביד עם לקאן, נלך להתבונן ב"שגרירים" של הנס הולביין ובדרך החוצה, ממש בזווית העין, נביט אל המוות מחייך אלינו, ומה הקשר בין זה לבין אנליזה? (“כרמלה גרוס וואגנר/חיים את החיים /עד שהם מתים").
ואם כבר המוות קפץ לביקור, נצא לסיבוב מודרך עם דרידה בעקבות רוחות הרפאים של מארקס. גם קארל לנדאוור ייתן לנו את השנקל שלו על רוחות הרפאים הללו, שמשתקפות אפילו מפניה של האם. אז למה, ריבונו של עולם, למה האינטימי הוא כל כך בלתי נסבל?
ואולי התשובה האיומה לכל השאלות הללו כבר התבהרה לנו השבוע, חבויה ברעמת שיערו הג'ינג'ית של תינוק.
אז האזינו איתנו, הגיבו, דברו – אל תפסיקו לדבר: עד שכולם חוזרים.
לקריאה נוספת:
פרויד, האלביתי, הוצאת רסלינג
הציור "השגרירים" של הולביין
Adorno, Theodor, “Schema of Mass Culture”, in The Culture Industry, Routledge
Derrida, Jacques. Specters of Marx. Routledge
Landauer, Karl. “Affects, Passions and Temperament” (1936)
Miller, Jacques-Alain. Comment finissent les analyses. Navarin Editeur
-
כבר תקופה שאנו במקרל מתחילים לתהות האם במהלך מסע הציד שיצאנו אליו, בניסיון נואש להתחקות אחר עקבות המציאות ולנסות ללכוד משמעות – הפכנו לניצודים. ככל שאנו מעמיקים את צלילתנו אל שאלת הדחויים, נראה שהאירועים סביבנו מהדהדים שוב ושוב את התובנות שאנו מחלצים מהדיון. כי היינו רוצים להאמין שהזר הוא זה ששונה מאיתנו, שעומד באחרותו הבלתי נסבלת, כקוטב ניגודי מוחלט ל"אנחנו" שלנו. אך כפי שניווכח לגלות בפרק שלפנינו (ובמציאות שסביבנו!) הזר הוא דווקא שאנו מזהים בתוך עצמנו, החלק שאנו מאמינים שיכול לעזוב בכל עת – ובוחר להישאר.
עמרי ותומר מגששים בחשש בתוך חשכת הסמטאות בה שוכנים הדחויים ומאירים בפנס מסנוור אל הזר. מאחורי פחי האשפה, נפגוש את גרגור סמסא האומלל ונלמד ממקור ראשון, במהלך אה-לה-קפקא, כיצד נעשה האדם לשרץ.
מתחת לפנס הרחוב השבור, נזמן את זימל שיספר לנו שאותו סרח עודף מדומיין, שאנו בטוחים שניתן פשוט להעלים (לגרינלנד, סומלילנד, גואנטנמו – כל אחד והפטיש שלו) – כאן כדי להישאר, לא משנה מה נעשה. האם ככל שאנו מנסים להרחיק את הזר, דווקא אז אנו מתחילים לחוש ביתר שאת את רגלי השרץ שלנו מפרפרות באחורי התודעה?
ובחלון הראווה, מסתתרת בערמומיות, תמתין לנו שרה אחמד ותגלה לנו שאת הזר, הרחוק מכל דבר ידוע כביכול, הוא דווקא בדיוק הדבר שאנו מכירים היטב.
אז בין אם אתם אוהבים את הטרנספר שלכם מחוץ לקופסא או בלית ברירה, בחגיגה גדולה או בעיניים דומעות, כחלק מפרויקט נדל"ן או מבצע לשלום אזורי – הצטרפו אלינו, הקשיבו, התווכחו: רק אל תתנו למוח לרוץ על אוטומט. השמועות מספרות שהסינים מפתחים אוטומציות מפוקפקות...
-
והפעם הפתעה: בפרק של היום, תומר ועמרי נאלמים. הייתכן שיש משהו שהצליח לסתום לנו את הפה? בואו נראה... זה הולך להיות קצת מסובך, מוכנים לזה? אז...
מה קרה לשמרנות? הפרק גדוש בקטסטרופות קטנות, בלתי-נסבלות, אך בכל זאת נדרשות – אחרי הכול, גם אם ממש ממש נשמרים, בסוף כולנו נתקלים בכל אותם דברים קטנים שמפרקים את מעטפות המגן, שהן אלו שמלכתחילה מעידות על כך שיש "איומים". הפרק היום מזמין אותנו להתמודד עם קטסטרופות קטנות אלו:
היום בו אילן מאסק הפך לפסיכולוג ילדים גרמני, עטה את המדים הלא-נאציים, תמך במפלגה לא-נאצית, נופף לאהבה בהצדעה לא-נאצית ולא הכחיש – אבל שלח את משטרת ההגירה לגרש ילדים.
מה קרה למר גריסון, מסדרת המופת 'סאות'פארק', שפתאום הוא זה שמגלם את השמרנות? איך עברה השמרנות ממחנה סדור ובדלני לביצה שהתחפשה במופע דראג אנטי-דראג? "לאיפה נעלמה המדינה שלי?", ולמה אלון מזרחי חושב שדופקים אותו?
ואיך פתאום צץ לו הצמח הרעבתני "אודרי 2", שסימור קרלבורן גידל וטיפח בדם (מילולית) ויזע, מתוך 'חנות קטנה ומטריפה'. ומדוע פתאום הוא מרכין ראשו בתחנונים ומבקש – "הזן אותי סימור... הזן אותי...". ואולי... בדיוק משום כך... כאשר מדברים על שמרנות וליברליות בעצם מדברים על אופנות כלכליות שונות לחלוטין?
עם טשרנחובסקי נקרא את המנון השמאל הישראלי, עם אבי דבוש ננסה לפענח את פשר הדיאלוגים כאסטרטגיה פוליטית, ועם הפילוסוף האמריקני פרנסיס פוקויאמה נשאל אם ייתכן ובעצם הגענו אל קץ ההיסטוריה?
אבל מה אם בעצם השמרנות אינה מביטה לאחור... אלא הצידה? מה אם מה שמדובר בו זו פוליטיקה אופקית? לשם כך נקרא קצת על הרב האיטלקי עזריה בן משה מן האדומים ומאמצו (הכואב) לתקן מעט את חז"ל, ונשוב בסופו של דבר אל נקודת ההתחלה עם תאוריית הקוונטים אל מול הבינארי וננסה להבין – מה קורה כשמתבוננים? ולמה זה כל כך מפחיד? ואיך זה קשור לפוליטיקה של משברים והמורכבות הפוליטית ליברליות-שמרנות?
אז ארזו תיקי אוכל, הכינו ממחטות, יהיה פרק סבוך אך מרתק מאין כמותו, ולמי שמחפש אתגר אז הנה לכם סנטימנט מתנה - סנטימנט חינם! ואולי אתם רוצים גם לקנות מסחטת דמעות קורבנית? זה רק יעלה לכם לייק ושיתוף, ואולי גם איזה כאב ראש קטן (אך מאוד מתגמל) בפרק של מקרל.
-
"מסכנים האנשים שאינם יכולים לשמור אפילו על שמם."
עם המשפט הזה, נפתחת העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו, אלו אשר אינם חלק בחברה... או אולי כן?
באופן שאולי מעט מפתיע, העונה הזו גם נפתחת עם שאלה אודות השמרנות: מה קרה לשמרנות? האם היא אותה השמרנות הישנה, שמתעקשת לשמור על עצמה, עוד מימים ימימה? או שאולי גם השמרנות עצמה כבר... אינה?... השמרנות שהייתה?!... ואיך זה יכול להיות בכלל...
תומר ועמרי חוזרים אל האספה המכוננת, אי-שם בדמדומי השחר של הדמוקרטיה, כדי לפגוש את מר אדמונד בורק שיספר לנו על גזע האדם ואלו שאינם משתייכים אליו.
נקפוץ קצת בעתיד אל ורנון סקרוטון שיתאר את הפחד בלהיות שמרן, את הפחד העמוק וגם... הסנטימנט.
נחזור אחורה בזמן, אל פרויד המיישיר מבט בדיוק במה שהחברה של זמנו אינה רוצה לראות.
ואז נקפוץ שוב לעתיד, עם השאלה המוזרה – מה זה בכלל "חברה כללית"?! ונשמע מה יש למרסל גושה ללמד אותנו על הפוליטיקה והשבר באמת.
וכל זה באמת רק ספתח... אולי מתאבן... ספתח או מתאבן? זו בדיוק השאלה – פרוגרסיבי או שמרן! האחד פותח את הדלת בפני הלא-נודע והשני מעדיף להקפיא את הדלת, לעצור, אולי לא לקחת צעד קדימה... או אולי זו רק קונספציה? אולי שוב אנחנו נופלים לקטגוריות שאיננו קוראים אותן לעומק?
תומר ועמרי ניצבים בפני פאזלים מסובכים, ורק דבר אחד ודאי בתוך כל זה... אתם הולכים לעשות לייק ולשתף. למה? כי אחרת "צא בחוץ"!
קריאה נוספת:
אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת שלם: 1999
אידן, קלאודיה. צדה האחר של הצעקה. פרדס הוצאה לאור.
Gauchet, Marcel. La democratic contre elle-meme
Miller, Jacques-Alain. “Milanese Intuitions”, in Paradigms of Jouissance. Psychoanalytic Notebooks no. 34.
Scruton, Roger. (2014). How to be a conservative / Roger Scruton. London : Bloomsbury
-
החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן: האם יש שם מובן? האם משמעות? האם סממני הון תרבותי? או אולי סממנים של הרס עצמי? ומה בין כל זה ובין ממשלת ישראל...
על הציר בין הגורל לאחריות אישית, שם הם צועדים בפרק שחותם את העונה השנייה של מקרל בניסיון להבין מהו ההבדל בין תרבות נגד ונגד תרבות:
עם צ'רלס פירס ננסה להבין מה ההבדל בין מסמן למסומן וכיצד הוא הופך את היוצרות וגורם לאמיל בנבניסט להתקף חרדה.
עם ג'ון לוק נגלה מהי סימיוטיקה וכיצד היא קשורה בסימנים של תרבות הנגד וההבנה האנושית.
עם הסופר האנרכיסט חכים ביי ננסה להבין מהו טרור פואטי ומה קרה לתרבות הנגד בשל המסמנים הריקים של בודריאר.
עם פרויד נטעם קצת חלומות בהם מסמנים הופכים לסיפורי אימה.
עם שרה תורנטון ובורדייה נברר מהו הון תת תרבותי ונחקור את תופעת הגייטקיפינג בתרבות הנגד.
עם אומברטו אקו נמציא לנו אויבים ונגלה כיצד לאיטלקים לא היה ואין אויבים בעולם בכלל – נשבע שבועת אמת!
ועם המלחמה בין Mayhem, Dissection ודייב מאסטיין נראה מה קורה כאשר עוברים מהדקלרטיביות אל מעשי הפשע, וכיצד תרבות נגד הופכת עורה לכדי נגד תרבות.
בואו נצא למסע אל פרק רווי רפרנסים לז'אנרים מוזיקליים שאינם מיינסטריים – נבקר גם אצל Sick of it all, עופר לוי, ועוד ועוד – נטעם טעמים שונים של תרבויות נגד ונגלה דבר או שניים על הטבע האנושי הלא פשוט בניסיון להתמקם בחברה. ואם זה לא מספיק... נשאר עם שאלה: ומה עם אלו שאפילו כך לא מצליחים להשתלב בחברה?
פרק אחרון בעונה, הצטיידו במימיות וכובעים – לא עוצרים, לא שותקים.
קריאה נוספת:
פרויד, פירוש החלום, עם עובד.
Peraldi, Francois. ”Why did Peirce terrorize Benveniste?”
Locke, John. An Essay Concerning Humane Understanding, London.
Hebdige, D. ( 1979). Subculture: The Meaning of Style (1st ed.). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203139943.16 ׳ 1979
Thornton, S. (1995). Club cultures : music, media and subcultural capital. Polity.
-
"אני לא אוהבת שמשנים לי את השם, לא אוהבת גם את בנו של השכן", אומרת אתי אנקרי – וקולעת בול. האחר מנסה למסגר אותנו, לעצב אותנו תחת מבטו. אל מול מכבש החזרתיות וההומוגניות הזה, ניצב השם שלנו. זהו השער שמוביל אל האני הפרטיקולרי, ולכן אין פלא שעשיית שם לעצמך היא פרקטיקה נפוצה כל כך בתרבות הנגד.
עמרי ותומר ממשיכים לחפור, מסננים עפר, מקטלגים ממצאים וחושפים שכבה חדשה במהותה של תרבות הנגד. כמו הרפתקנים טובים, נתחיל מההתחלה ונקפוץ לביקור במגדל בבל. איזה שם בדיוק ביקשו החברים שם לעשות להם? ולמה זה לא עבד? ("לכל איש יש שם, שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו").
נדביק יחד, שבר אחר שבר, חרסים מתקופת הגרפיטי המוקדמת ונכיר מקרוב את Futura 2000, הבחור שהתחיל מהפכה שלמה על קירות העיר ונראה גם מה יש לפסיכואנליטיקאי פיליפ לקאדה לומר על כך, ועל תרבות ההיפ הופ בכלל ("Hi! My name is... (what?) My name is... (who?) My name is... [tiki tiki] Slim Shady").
גם בודריאר, שהופך לאיטו לפילוסוף הבית שלנו במסעות האחרונים, יקפוץ לביקור וייקח אותנו לסיור באתר המסתורי ומלא האימים של העיר הפוסט מודרנית, שקירותיה מכוסים במסמנים ריקים. האם שם, בין כתובות הקיר, נמצא המפתח לנשק רב עוצמה שיאפשר לנצח את האימפריה אחת ולתמיד? ("באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו שיירות פרצו בדרך אל העיר. בצידי הדרך מוטלים מתינו. שלד הברזל שותק כמו רעי").
הפסיכואנליטיקאי קרל אברהם יעזור לנו לתרגם את הצופן הסבוך של השם וכיצד צירוף הברות שמעניקים לנו ההורים שלנו נושא בתוכו משא שנמשיך לשאת כל חיינו, כמו צוואה בלתי מדוברת. וכמו תמיד, יהיו גם שירים, מ-Tribe Called Quest ועד למשורר שהישראלים אוהבים לשנוא. רמז? הוא ערבי – האם זה מכעיס אתכם?
אז מה היחס שלכם אל השם שלכם? מוזמנים להאזין, לחשוב ואז לספר לנו בתגובות!
קריאה נוספת:
בראשית, י"א
ישעיהו לייבוביץ', שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, הוצאת ליאור שרף – הפצות: 2011
לאקאדה, פיליפ. הזמן הלוגי של ההתבגרות. הוצאת הרשת הלאקאניאנית (עדיין לא ראה אור)
Baudrillard, J. (1988). America. London ; New York, Verso.
Baudrillard, J. [1976] (1993). Kool Killer, or, the Insurrection of Signs. Symbolic Exchange and Death. London: Sage.
בתרגום לעברית במגזין בצלאל
Abraham, Karl “On the determining power of names” (1919)
-
ניסינו לחמוק מזה. עטינו תחפושות, שינינו שם, החלפנו טלפון, לבשנו שחורים ועברנו לעיר אחרת ובכל זאת – הזהות תפסה אותנו.
מה לא נאמר כבר על הזהות... כמה היא קובעת היום את הטון. אבל במקרל, כמו במקרל – הוצאנו אזמל, קראנו לרופא מרדים (או רופא מעיר?) והחלטנו לבחון – מהו ההבדל בין זהות והזדהות?
עם תחושה שהשאלה הזו תחשוף משהו חשוב על תרבות הנגד, עמרי ותומר עוטים את החלוקים הלבנים ומתחילים לחשוף רקמות. בהשראת הרצאתו של הפסיכואנליטיקאי מיגל בסולס בישראל, נצא למסע עם בנבניסט בארץ הסמלים ("מבצע חתך ראשוני!").
עם צ'ארלס טיילור נעצור לומר שלום לאחרים המשמעותיים שלנו ונתהה האם ישנו אינדיבידואל בדיד לחלוטין, ללא אחר שמהדהד אותו ואליו מגיבים ("צורב כלי דם!").
גם הפסיכואנליטיקאית קלוטילד לגיל תגיע עם מפסק ומזרק, ויחד נעמיק בגוף הסובייקט שהלך לאיבוד במאה ה-21 ומתחבא ב'אנחנו' ("מסיר רקמה עודפת!").
ולבסוף, נצא לפסטיבל תחפושות עם איב סדג'וויק ונישיר מבט אל הארון האימתני. מה מסתתר בתוכו? קבוצות מוחלשות? זהויות מגדריות שהסתרנו בקפידה? אסתר המלכה?! איך את הגעת לכאן?! ("מבצע תפר רוחבי!").
בדרך נפגוש כל מני יצורים משונים ומרתקים, מחב"ד וישעיהו לייבוביץ' ועד ליונה וולך. ("סיימנו, אפשר לחטא ולקחת לחדר מנוחה").
אז כן, ניתוחים זה כואב, אבל אל תתנו לבשר ראשכם ולבכם להרקיב תחת דיכאון משטרי. ממשיכים לדבר, לשאול, וכן – לנתח! זה קצת כואב, אבל עדיף מהחלופה. ויודעים מה? אולי גם בסוף נהנה מזה... (מישהו אמר מזוכיזם?)
קריאה נוספת:
האפיסטמולוגיה של הארון, איב קוסופסקי סדג'ווי, תרגום: עמליה זיו ואייל גרוס, תיאוריה וביקורת: גיליון 37, סתיו 2010
לגיל, קלוטילד. "האני מעבר להזדהויות" (2024) Et לאקאן, מס' 10.
Bassols, Miquel. “Identification, identity: mass and collective”, lecture at the GIEP-NLS, Tel Aviv, Dec 14, 2024.
Benveniste, Emile. Problems in general linguistics (1971) University of Miami Press.
Freud, S., “Group Psychology and the Analysis of the Ego” (1921), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XVIII, London: Hogarth Press, 1961
Taylor, C., & Gutmann, A. (1992). Multiculturalism and “The politics of recognition” : an essay. Princeton University Press.
-
הדיון על תרבות הנגד סחף אותנו אל מקומות מאוד אפיים: המרד, ההתבגרות, בניית זהות ייחודית, גם במחיר הבשר ואולי אפילו לקרוא תיגר על המוות עצמו. אבל אולי אנחנו סתם מסתבכים עם המדיום...? אולי כל מה שנדרש לתרבות נגד טהורה הוא הרבה יותר פשוט? אולי האמן הרדיקלי האולטימטיבי זקוק רק לדף, עיפרון וקוביות?
בפרק הארוך ביותר (והמרתק, אל תיבהלו!) של מקרל עד כה, מתארח אצלנו אורן בן יוסף, שיביא מבט מרתק על תרבות הנגד אשר הולך אל מעבר לכלים בהם לרוב נעשה שימוש.
אורן בן יוסף הוא סופר, מורה, חוקר דמונולוגיה ומאגיה ואקטיביסט למען זכויות בעלי חיים (תוהים איך זה משתלב? עוד תופתעו), והוא מגיע למשוך את עמרי ותומר בקצוות הגלימה מטה מטה, עמוק במורד המדרגות, אל לב המבוך האפל של ההתנגדות לשגרה המשמימה והמנרמלת.
עם המדריך לשחקן של מבוכים ודרקונים, נחקור כיצד לפני כמה עשורים ספורים בלבד התחוללה מהפכה שקטה, שהפכה את הדמיון לכוח בלתי ניתן לעצירה. ואיך - גם כאן, כמו בתרבויות נגד אחרות - מיד שב וביצבץ השטן המאיים על הילדים הרכים, אבל לא ממעמקי השאול, אלא מהיובש המנרמל של החברה הפרנואידית לקיומה.
עם ניטשה ובודריאר נתהה האם משחקי התפקידים הם בעצם תרבות נגד החסינה מפני התמסחרות? האם זהו מעשה אמנות שהאדם עצמו הוא מושאה? או שאולי מעשה כשפים של ממש הקורע את מארג המציאות השמרנית והאפורה, ולכן גם (לכאורה) מאיים עליה?
אז מה אתם תקועים בבינג' סדרות סטרימינג שמייבש לכם את התאים האפורים, כשאורן בן יוסף משתף בנהרות של ידע בכזו חינניות (סורי בנות, הוא תפוס).
קחו דף דמות, השחיזו חרבות, שננו לחשים, צחצחו קוביות – גלגול ראשון... ו... מתחילים!
-
עשרות שירים, עשרה הוגים, מעל לשלוש שעות דיון ועדיין, לא הצלחנו להגדיר את 'תרבות הנגד'. קנינו מילון, אבל מה שהיה לו לומר דווקא לא קנינו. אז בזמן שנציג את הפרק שלפניכם, ניתן לאחרים לענות על כך, דרך כמה הצעות מדיון ב-Reddit, לפני 5 שנים, על השאלה 'מה זה בלאק מטאל בשבילך?'.
עמרי ותומר מבינים על תחילת הפרק שמאז תחילת שנות ה-2000 לא נגעו בתרבות הנגד באופן אקטיבי ונזכרים בראיון ישן בו השתתפו בעיתון הארץ. מה זה אומר לקחת חלק בתרבות נגד? מה זה בכלל להיות חלק מ-'תרבות נגד'? מהי פעולת הנגד בה מדובר (הצעת הגשה #1: "חופש מלא להישען ולהתרווח בתאטרליות החשוכה בך")
עם ציטוט מהסרט "Salt Lake City Punk", ננסה להבין מה קרה לדור המתנגדים הקודם, זה עם השיער הארוך והפרחים, האהבה החופשית והסמים, המוזיקה המשלהבת ו... הנאסד"ק?! (הצעת הגשה #2: "דחייה מכוונת של התרבות המודרנית והערכים המודרניים. [דחיית] מוסיקה מכלילה עם משיכת המונים [...] [זו] סצנה שדוחה, שייחודית.")
האנתרופולוג ארג'ון אפאדוראי ייקח אותנו לשיעור מרתק על אופנות של זמן ונוסטלגיה בעת של הקטסטרופות שמחוללת הגלובליזציה, וכיצד החזרתיות הופכת למכונה התעשייתית של האדם המודרני (הצעת הגשה #3 "מוסיקה ללא גבולות. כל כלי הנגינה משולחי רסן. כאוס מבוקר. מוציא ממני תחושות שאפילו לא ידעתי שיש בי.")
הנסיכה בונפארטה תציע לנו לבחון את הייחודי, מה שהזמן מאיים עליו בכליה, מה שהאדם בורח ממנו דרך הסיפוק המיידי, מה שאפילו ה'תרבות' של 'תרבות הנגד' אינה יכולה להציע, אם רק נעז לקחת... דף ועט? (הצעת הגשה #4 "אני מוצא את זה מאוד מרגיע ומרומם נפש, ולמעשה ממש יפה [...] בפעם הראשונה ששמעתי את זה, אני זוכר שחשבתי, "הו, זה מה שחיפשתי!"")
עם להקות המטאל האגדיות Venom ו-Mayhem (תודו שיותר טרו מזה אין!) ננסה לקרוא משהו מהניסיון של הבלאק מטאל. מהי בעצם השאיפה, כנגד מה ההתנגדות, ומה מנסים לדאוג שלא יימחק לעולם... (הצעת הגשה #5 "מה שמבחין לדעתי בלאק מטאל זה האינטימיות שבו. דת' מטאל, טראש מטאל, דום מטאל, וכו', במרכז בגדול זה הלהקה והמוסיקליות. בלאק מטאל איכותי הוא יותר על עד כמה זה מתקשר באופן מוצלח למרות ה"מגרעות" המהותיות לפעמים במקצועיות המוזיקלית/ההקלטה.")
ולבסוף, עם דיאמנדה גאלאס, נטעם מה קורה כאשר לוקחים את ה'נגד' לא רק אל האמנות המוזיקלית, אלא גם אל קצה הנסבל – כאשר אינך צופה מהצד יותר, אלא משתתף פעיל וחווה בעדות שאמן מוסר (הצעת הגשה #6 "לא להיענות לרעיון ה"נורמלי" של החברה ופשוט ליהנות ממה שאני נהנה כי אני אוהב את זה.")
האם בסוף הסיבוב הזה יהיו תשובות? מה שבטוח – יהיה כיף. אז בואו נעשה קצת כיף (זה מקרי שייצאו 6 ציטוטים?!)
-
כשאתם אומרים "נגד" – למה 'תם מתכוונים?
כי נראה שככל שה"לא" שנזעק בשירים, בקעקועים על גבי הגוף, בלבוש ובמחאה נזעק חזק יותר, כך ישנה ציפייה גדולה יותר שיהיה מישהו בצד השני שישמע אותו, אולי אפילו יקבל אותו? אז נגד מה יצאת בעצם תרבות הנגד?
עמרי ותומר לא נבהלים מהפידבקים הבוקעים מהרמקולים, חובשים קסדה, עוטים מצופים וקופצים ראש אל תוך מעגל הפוגו – לא לשם הבטיחות, סתם כי זה נראה מצחיק. בפנים, הם מנסים לנתח את מהותו של ה"נגד".
עם שופנהאואר נתהה, האם חירות היא מצב טבעי עבור האדם או אולי דווקא היעדר של דבר מסוים ("Let freedom ring with a shotgun blast!"). ואם זה המצב, ממי אנחנו באמת מנסים להשתחרר כשאנחנו צורחים "אל תגידו לי מה לעשות!"?
מיכאיל בכטין ייקח אותנו לסיבוב בקרנבל, לחגיגה של גוף, הוללות, פריקת עול ו...הפנמת הדיכוי?! (“ooooooohhhh nelly the elephant packed her trunk and said goodbye to the circus!). האם טשטוש ההיררכיות של חוויית הקרנבל מערערת את הסדר הקיים או דווקא מאששת אותו ומה התפקיד שלנו כסוכנים בתרבות כזו?
בדרך ניקח סיבוב מעבר לפינה, ממש חמישה בלוקים מהרכבת התחתית ונתחקה אחר הנרטיב של ההארדקור פאנק וליתר דיוק – מיהו האני שחוזר שם שוב ושוב בליריקה? ("Re-Spect! Walk! What do you say?")
ועוד הרבה הפתעות מחכות לכם בפרק הזה, אבל אם לא תשמעו איך תדעו? לא רוצים לשמוע? הא! כאילו שבכלל רצינו שתשמעו! אני אמות ולא אתן לכם לשמוע! אני בחיים לא אהיה כמוכם!
אז תבואו לשמוע...?
קריאה נוספת:
באחטין, מ' 1978: סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי, תרגום: מ' בוסגנג, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 140-110.
באחטין, מ' 1989: הדיבר ברומאן, תרגום: א' אבנר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים.
Schopenhauer, “The Two Fundamental Problems of Ethics”
-
בעולם בו הכול נהיה רציני, רציני מדי. ניטשה התקשר והזמין אותנו לפצוח במסע חדש – אם כי לא במנותק מהמסע עד כה – אל עבר ה'מעבר לרצינות התהומית', אל מחוזות תרבות הנגד.
עם רוח הנעורים (לפחות ככה זה מריח) תומר ועמרי יוצאים לחקור מהי תרבות נגד, ומה זה בכלל אומר, ומדוע זה 'נגד' ואיך זה 'תרבות'.
עם פרויד נבחן מהי 'הדחקה', ומדוע מעט התנגדות זה דבר חשוב מאוד לתרבות והאנושות, ואיך בעצם התנגדות... זה לא בא באופן כל כך טבעי ("עמוק עמוק עמוק צללנו / רחוק רחוק רחוק הגענו רחוק", איפה הילד)
עם ז'אן-פרנסואה ליוטר ננסה להבין על ידע במצב הפוסט-מודרני, וכיצד ידע מדעי למעשי אינו מייצג את מכלול הידע. מהיו ידע נרטיבי? כיצד זה קשור בהתנגדות? ("גם אם לא הייתי בכלל הבוקר יבוא / העולם גדול מדי עלי העולם יפה מדי אולי", מופע הארנבות של ד"ר כספר)
נחקור מה קורה כשסטודנט אחד מחליט להשתין מהמקפצה כי האוניברסיטה לא מסכימה לתת לו את מה שהוא רוצה ("את הירח שם גבוה / שלא נוכל לנגוע / ויש כמה שעדיין מנסים", אביב גפן)
עם מועכי-הדלועים (Smashing Pumpkins) נקבל עדות על מה הם חיים בהמתנה למחר ("כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום / זה כמו מקום אחר", רוקפור)
עם קורט קוביין נבדוק מה קורה כאשר השעמום מזמן קטסטרופות, והקטסטרופות מזמנות בידור, והמעשה.... הוא אינו התנגדות, אלא היסחפות ("איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא / ואיך תמיד נכבה האור כשאני בוכה", היהודים)
ועם רייג' אגנסט דה משין נמקם את ההתנגדות כמעשה, לא בהמתנה אלא עכשיו, דה פקטו – כי אלו שלא מדברים עושים, והם לא ממתינים לכלום ("כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי / אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי", מוניקה סקס)
ולבסוף עם Sham 69, נלך עם האנשים שאתם לא רוצים להכיר, שמגיעים ממקומות שאינכם רוצים להגיע אליהם, ונצעד ללא מורה (pun intended) כדי ללמוד משהו על תרבות הנגד, ונגד מה כל ההתנגדות הזו בכלל... ("כן גם אני רוצה להיות גיבור מצבא ההגנה / וגם לי תהיה אישה נורא יפה שתחכה לי במיטה / וכשאני אגמור לסדר את כל העניינים...", פוליאנה פרנק)
מתנגדים לשעמום של הצפוי, פותחים את הפה ולא שותקים.
תרבות הנגד מתחילה עכ... שיו!
-
"מאז היות בני-אדם עלי אדמות קימת משפחה" ("משפחה" מאת ריקרדה הוּך)
שאלתם את עצמכם פעם – מה זה אומר להשתחרר מהמשפחה? ומה קרה למשפחה הזו, ככל והעולם הולך ומשתנה, התרבות הולכת ומשתנה, הדת הולכת ומשתנה, החילוניות הולכת ומשתנה... ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו – כבר אינו אותו אלוהים. אז... מי אני?
"כל היהודים הם יותר מדי בני משפחה אחת מאשר יוכלו לראות איש את אחיו מתוך תפיסה אובייקטיבית." ("משפחה אחת" מאת ישורון קשת)
הפרק שחותם את סדרת הפרקים על המשפחה, ופותח אפיק חדש של סקרנות מושך את תומר ועמרי אל מסע מרתק המשלב קולנוע, סיפורת, מוזיקה ויצירה בניסיון לברר – מה קרה למשפחה?
"אחד הגורמים לפגימת חייהם של הצעירים העובדים הוא בוודאי חוסר חיי משפחה. גם פה מקום להתבוננות. בלי חיי משפחה לא ייבנה עם." ("חוסר חיי משפחה" מאת אהרן דוד גורדון)
עם ז'אק-אלן מילר ופיליפ לאקאדה, ננסה להבין מה בעצם קרה למשפחה ולנוער, מה זו המציאות הזו שהם חיים בה, ומה קרה על כל אותם דברים שלא-ניתנים-לאמירה, הסמכות, הידע, המעשה, ובסופו של דבר – האפשרות לדבר.
"קבוצה מחפה היא קבוצה המשקרת במקהלה, בין אם זו משפחה, או קבוצת חברים בעלי עבר משותף, או מפלגה, או כל צורה אולי אין הדגמה טובה מזו של משפחה שאחד מבניה נתפס בגניבה." ("חיפוי ולויאליות" מאת שולמית הראבן)
עם סיפורה של תמר בבית משפחתו של יהודה, נגלה מה קורה כאשר התנגדות יצירתית מאפשרת להיחלץ ממצבים בלתי-אפשריים.
"אפילו האלים, שמעצם טבעם היו משפחה רבת יכולות, לא נמנעו מקנאות ומריבות." ("האחות של אחיה" מאת נורית זרחי)
ובעיקר... ננסה להבין מה אנחנו עושים, יכולים לעשות, בתרבות של ימינו, עם המשפחה והנוער של ימינו, ועם האחריות הזו שמוטלת על כתפינו במדינה מטורפת במצב בלתי-אפשרי. האם זה באמת בלתי-אפשרי? או אולי... אנחנו פשוט מנסים להשתחרר במקום להתנגד? ומה זה בכלל אומר...
קריאה נוספת:
בראשית ל"ח
Miller, Jacques-Alain. “Affairs of the Family in the Unconscious”. The Lacanian Review, No. 4.
-
אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. והזכרונות מעצבים, והזכרונות מעצבנים והזכרונות מאבנים. וכולנו שואפים להיחלץ ממשא הזיכרונות הזה, מהירושה המשפחתית שהיא נקודת המוצא והכלוב בו זמנית. אלא שברגע האמת אנחנו מגלים שגם אם היינו רוצים להיות נמלים, אנחנו בעצם יותר כמו צבים, ושלא משנה כמה רחוק נברח, הבית הולך איתנו על הגב.
עמרי ותומר נשארו תלויים שבוע באוויר, אחרי שקפצו עם רושדי מהצוק ועכשיו, הגיע הזמן לבחון מה מחכה מהעבר השני, בהנחה שיש כלל עבר שני. האם ניתן כלל לחמוק מהמשפחה?
עם דוגן, נחקור כיוון מפלט חדש לגמרי ונשאל האם ייתכן שהדרך החוצה בכלל נמצאת בפנים ("כי יש צבים כל הדרך למטה!"), עם זאק אלן-מילר, נסקור את הסוד המשפחתי, את אותו המשא הלא מדובר, הפיל בחדר, שריון הצב שהוא בו זמנית תמצית הבלתי נסבל והיסוד לכל מה שאנחנו עושים ("וזה עולה לנו על העצבים, צבים!") ולבסוף נצטרך לשאול, איך אדיפוס משתלב בכל הסיפור הזה ("אמא? הטלת אותי וברחת, חזרי!") והאם ניתן בכלל ליצור שפה שאינה טבולה בהיסטוריה המשפחתית שלנו.
אז בואו נחזיק ראש, רק עוד קצת, בקצב איטי אך עם שריון עבה, ואנחנו מבטיחים, אלו שימשיכו איתנו ויהין מוכנים להתאפק, ולפרגן בלייק ושיתוף, יזכו בניצחון מוחלט.
ותודה ארז וגנר על ההפניה לדוגן!
קריאה נוספת:
Miller, Jacques-Alain. “Affairs of the Family in the Unconscious”. The Lacanian Review, No. 4.
דוגן, איהי. מורה הזן דוגן, מבחר כתבים. הוצאת מאגנס.
דוגן זֵנְגִ'י. מבוא לסוטו זן.
-
"לא הס ולא פינסקר ולא הרצל היוּ הראשונים אשר הוציאו מפּיהם את מלות הקסם הללו: שחרור העם, שחרור לאומי וסוֹציאלי. להיפך: הם למדו מאחרים. אלמלא היינוּ כה קצרי רוח היינו צריכים להתבּוֹנן קצת בתנוּעות אחרות וללמוד מהן בכמה קרבּנות ומאמצים עלה להם, לעמים אחרים, שחרורם ודרך כמה כשלונות, דרך כמה יאוּשים הם עברוּ טרם התגשם חלוֹמם." (משה בילינסון, "תנועות ומשבריהן")
המסע בנפתולי מבוך המשפחה, מוביל את מקרל אל שאלת השחרור: האם אפשר, האם ראוי, ומה זה בכלל אומר – להשתחרר. תומר ועמרי יוצאים אל מבוך הכמיהה להשתחרר, דרך פתלתולי המשפחה, במסע המייגע אחר השאלה – מה קרה למשפחה?
"אולם מלכים לא נוצרו כנראה, להפצת מגמות שחרור." (אברהם אידלסון, "הקבלות היסטוריות")
עם סלמאן ראשדי אנו קופצים מצוק אשליית הסמכות אל תהום אשליית השחרור, ושואלים – האם ישנו שחרור של האדם? האם זה רק עניין של החלטה? אומץ לב? התנערות מסמכות וקבלת מרות? או אולי השחרור חותר פנימה, עמוק יותר...
"קשה להבין כיצד ועל סמך מה אנו מבקשים שמלחמתנו בטרור הערבי תיראה שונה ממלחמתו של כובש נגד תנועת-שחרור" (נתן אלתרמן, "סכנתו השניה של הטרור")
בדרך נפגוש באורפיאוס ואורידיצ'ה, האוהבים הנפרדים, הנפרדים בחייהם, והמאבק לשחרור כנגד... מפני... מה?
"אין “שחרור” בלי שויון-זכויות לכל האזרחים, בני כל גזע וגזע, כל דת ודת, כל מעמד ומעמד" (זאב ז'בוטינסקי, "מעמד")
עם השאלות הקשות שעולות בדרך, אנו פונים אל זיגמונד פרויד, שינסה לבאר כמה דברים על המיניות והמשפחה, והקושי שלנו לדבר, לבטא, להתבטא ולאפשר להתבטא, ומה קורה עם כל הבלתי ניתן לאמירה הזה בלב המשפחה.
"אין יצירה בלי ויתּור, בלי ויתּוּר האדם על עצמו ובלי שחרור האדם מעצמו" (פישל לחובר, "מוּרִיץ הַיימאן")
ובסופו של דבר, ננסה להבין – מה בדיוק מתרחש במשפחה, עובר במשפחה, ככל וזה נוגע לאינדיבידואל. או אולי להפך, כיצד האינדיבידואל תופש את המשפחה, עושה עם הדבר הזה שנקרא משפחה, ובדרך אל מה שהוא שואף לו – שחרור.
"יוסי: שחרור מהצבא.
גילה: איזה צבא?
יוסי: כמה צבא יש בישראל? לא מהלגיון של המלך חוסין – שחרור מהצבא להגנה לישראל.
גילה: חה. חה. חה.
יוסי: מה מצחיק?
גילה: שחרור מהצבא… חה. חה. חה…" (יגאל מוסינזון, "המיחוש של סמוחה חבשוש")
קריאה נוספת:
פרויד, ז. "לענין ההסברה המינית לילדים", בתוך טוטם וטאבו, הוצאת דביר.
פרויד, ז. "הרומאן המשפחתי של הנאורוטיקנים", בתוך טוטם וטאבו, הוצאת דביר.
Salman Rushdie, The Ground Beneath Her Feet
-
"אַךְ יֵדַע סָב וָנֶכֶד
וּלְאָב וּלְבֵן יֻגָּד:
לֹא תַמָּה עוֹד הַמְּלֶאכֶת;
עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָד."
ונניח, רק נניח, שכולנו באמת משפחה אחת גדולה. אם נתבונן במציאות כפי שהיא היום, נהיה חייבים לשאול: האם המשפחה הזו מתפקדת? אלא שאז תצוף שאלה מטרידה הרבה יותר – האם יש כלל משפחה שיכולה לענות על ההגדרה הזו. מה זה אומר על המחויבות שלנו זה לזה?
"בִּצְעֹק הָעָם לַיֶּשַׁע,
וּבְבֹא הַקּוֹל: “מַלֵּט!”
שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַׁע
וַעֲצַלְתַּיִם חֵטְא."
עמרי ותומר פורשים שמיכה, מוציאים את הסל ועורכים פיקניק משפחתי שימשיך את סדרת החקר שלנו על היחידה החברתית היסודית ביותר, ובעיקר על כל הנמלים שהורסות לנו את הפיקניק הפסטורלי:
הגל מביא למנה ראשונה זווית חדשה לגמרי על מבנה המשפחה הפטריארכלית מול המטריארכלית (המלכה בצרה! הגנו על המלכה!), בגזרת הסלטים - חנה ארנדט, עם שאלת הפרטי מול הציבורי (חוזרים לקן! להתארגן מחדש!), על הדרך ננשנש עוד קצת לאקאן, פרויד ותופינים למכביר (מי הביא לכאן ילד עם זכוכית מגדלת?!), ונשאל את עצמנו – איזה מן פיקניק זה?!
אז קחו סכו"ם וכמה מפיות, בואו להצטרף אלינו, ואם נחה עליכם הרוח תביאו איזה לייק ושיתוף. אתם יודעים למה... ביאליק כתב זאת לפנינו –
"כִּי בִרְכַּת אֵל יֵשׁ חֵלֶף
עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת:
אֶחָד יְהִי לְאֶלֶף
הָאֶלֶף – לִרְבָבוֹת."
קריאה נוספת:
ארנדט, חנה. המצב האנושי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.
ביאליק, ח.נ. "עַל שִלֵּשִים".
Hegel, The Phenomenology of Spirit, University of Notre Dame, 2019. Translated by Peter Fuss and John Dobbins
-
כולנו מכירים את הרגע הזה, כשסוף סוף התעוררנו מסיוט נוראי, אך אז אנחנו מגלים שמה שחשבנו שהוא עוד בוקר וחזרה אל המציאות, הוא רק המשך של אותו החלום. ואיפה אנחנו בכלל למדים מתי אנחנו חולמים ומתי ערים? האם חיי המשפחה, החוקים הפנימיים והסימנים המוסכמים שבינינו ובין הקרובים שלנו, הם בעצם החלום?
עמרי ותומר ממשיכים לרדת אל מצולות מי הבראשית של האדם ומנסים להבין – מה קרה למשפחה?
אנחנו יוצאים מהנקודה בה חנינו בפרק הקודם, בשחר האלים של אירופה, ומכוונים את המצפן מזרחה. עם קונפוציוס נחקור לעומק את חובת כיבוד ההורים בתרבות הסינית אל מול התפיסה היודו-נוצרית ("אמא, אבא, איפה המפתחות של הצוללת?!") וכיצד לי צה הו מחלץ מהציווי הזה נקודת מילוט הומניסטית ("ביבי, שרה, איפה הצוללת?!"). על פרשת דרכים, נפגוש את ז'אק אלן מילר שייתן לנו סיפור דרך היישר אל טבעה של המשפחה דרך שני מסלולים – רציפות ואי רציפות ("12 ב' – פגיעה!"). ומה בעצם מצווה עלינו כשאומרים לנו לאהוב את רענו כמונו? ("הטבעת את הצוללת שלי!").
ואיפה זה באמת מתחיל? האם יש התחלה? ואיפה זה מסתיים?
דבר אחד בטוח, כדי לקבל כיוון ראשוני, צריך קודם לעלות איתנו על הדרך, וגם לתת איזה לייק ולפרגן בשיתוף, לא יזיק לאף אחד.
ממשיכים!
קריאה נוספת:
השיאו ג'ינג מתורגם לשפה האנגלית
Miller, Jacques-Alain. “Affairs of the Family in the Unconscious”. The Lacanian Review, No. 4.
Interview with Li Zehou, Southern People Weekly, “Li Zehou Thanks his Readers in his Final Interview”, https://www.readingthechinadream.com/interview-with-li-zehou.html
Zehou, Li & Lambert, Andrew (2019). A History of Classical Chinese Thought, Translated and with a Philosophical Introduction. New York, NY, USA: Routledge.
- Laat meer zien