Afleveringen

  • חן חפץ הוא אמן, יוצר, פרפורמר, במאי, שחקן ועוד (ועוד). בשנה שעברה זכינו לצפות בו מתנשק על רצפת מוזיאון תל אביב, במסגרת עבודת הפרפורמנס של טינו סגל בתערוכה ״דמיינו מוזיאון״ שאצרה רותי דירקטור; סדרת ציורים גדולה שלו הוצגה במסגרת חממת האמנים העצמאיים ביריד צבע טרי האחרון (2023) ולאחרונה הוא הציג בתערוכה זוגית משותפת עם המעצב יובל בוכשטב, שאצרו כרמית שיין ותמר למדן במקום לאמנות בקריית המלאכה.
    ״בהכשרה שלי אני שחקן״, הוא מספר. ״למדתי בניסן נתיב אבל לצד זה תמיד יצרתי פרפורמנס או וידיאו. תמיד עניין אותי לא רק להיות חומר ביד היוצר, אלא גם להיות היוצר עצמו״. הוא מצייר מגיל צעיר מאוד (כולל אצל אותה המורה מגיל שנתיים וחצי עד גיל 16), בתיכון למד בתלמה ילין במגמת תיאטרון ואחרי הצבא המשיך ללימודי משחק. אל הציור הוא חזר לראשונה כאדם מבוגר בתקופת הקורונה, כשנאלץ (ונאלצנו כולנו) להסתגר בבית.
    כבר אז התמקד העיסוק שלו בבתים ובחוויית השייכות, מה שהפך להיות רלוונטי עוד יותר אחרי ה־7 באוקטובר, ומה שהוביל אותו ליצירת הסדרה האחרונה שהוצגה במקום לאמנות בתערוכה ״הולכים בשדות״. ״הסדרה נוצרה המציאות של אחרי ה־7 באוקטובר ובעקבות המצוקה האישית שלי אחרי שיהב וינר, חבר טוב שלי, נרצח בביתו בכפר עזה. זה היה נורא ומחריד וכואב בצורה בלתי רגילה. בימים הראשונים הרגשתי שהכל ירד לטימיון ולא ידעתי איך אחזור לסטודיו״. בהמשך החליט חפץ לנסוע בעצמו לכפר עזה, לצלם את הבתים ההרוסים ובסטודיו ״לבנות״ אותם מחדש בציורים שלו – שהוצגו באותה התערוכה, לצד עבודותיו של יובל בוכשטב שאחיו יגב עדיין נמצא בשבי החמאס.


    בעוד חודשיים תיפתח לו תערוכת יחיד ראשונה בגלריה העירונית בכפר סבא, בהמשך לזכייתו בפרס במסגרת חממת האמנים של צבע טרי. גם בתערוכה הזו הוא יעסוק בנושא של בית אבל מזווית מעט שונה – של החוויה של בית ללא בית. ניפגש בכפר סבא (או נראה באינסטגרם, למרות שעליו הוא היה מוותר, להפתעתנו).

  • רועי אופנהיים הוא מוזיקאי, מנצח, מייסד, שותף והמנהל האמנותי של תזמורת המהפכה – מודל ש״נראה כמו תזמורת אבל חושב כמו הרכב רוק״. התזמורת, שבראשה הוא עומד יחד עם זוהר שרון, לא מבצעת רפרטואר קבוע אלא עובדת כאנסמבל שיוצר את המוזיקה שהוא מנגן, כמעט תמיד בשילוב אמנויות אחרות. ״אנחנו עסוקים במעשה האמנות ולא ביצירה״, הוא מספר. ״זה תהליך, חיפוש. המופע הראשון שלנו הוא תמיד עדיין חזרה גנרלית (אבל כזו שנעשית מול 1,500 איש באופרה הישראלית)״.


    לתזמורת הוא מתייחס כ״בת הבכורה״ שלו ושל שרון, שהכירו כשני סטודנטים בירושלים. ״לא גדלנו בעולם הקלאסי ולא ראינו את עצמנו כמוזיקאים מהרגע הראשון. התנהלנו מפרויקט לפרויקט, ולאט לאט הילדה הזו גדלה ונצמדה אלינו, והיום אנחנו מזוהים איתה״. על היצירה האחרונה שלהם, ״הבשורה על פי מונטי פייתון״, הם עובדים, כמו על יצירות קודמות – כבר שנים רבות.


    ״מונטי פייתון לא שרים, הם עושים טרור קומי. הם אף פעם לא מגיעים לפאנץ׳, וזו חוויה מאוד מוזרה שאינה קונצרטנטית ללמוד את התחביר הקומי ולנסות להפוך אותו למשהו בימתי. מצד אחד יש בזה אבסורד ונונסנס, מצד שני – זו טיפשות של אנשים חכמים. בכל דבר מטומטם שהם עשו היתה מחשבה״.


    המופע הנוכחי הגיע אחרי סדרה של מופעים קודמים שמבוססים על עיקרון דומה – לקחת יצירה שאיננה מוזיקלית ולהפוך אותה למוזיקלית. ברזומה שלהם עיבוד בימתי ומוזיקלי לתרנגולים, הגשש החיוור, יוסי בנאי, סיפורים של אתגר קרת ועוד.


    ״אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו עם ויז׳ואל. אנשים לא מאזינים יותר למוזיקה, הם במאים חובבים. בגלל שיש לנו צורך פסיכולוגי ליצור סיפור וגם כי הקולנוע ניצח את כל האמנויות האחרות – כשאנחנו שומעים תזמורת, אנחנו משלימים בראש את הסרט. אנחנו מאפשרים לקהל לראות מסך, אבל אצלנו המסך יתנהג כמו כלי נגינה והעריכה תהיה מוזיקלית ולא נרטיבית. בסופו של דבר אנחנו יזמים בתחום התרבות. היתרון של זה הוא שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים; החסרון הוא שמדובר בדרך חתחתים״.

  • Zijn er afleveringen die ontbreken?

    Klik hier om de feed te vernieuwen.

  • תמר הורביץ ליבנה היא אמנית, אוצרת, חוקרת, דוקטורנטית ומדריכת כדורעף (כן, כן). בשנים האחרונות היא המנהלת והאוצרת של הגלריה השיתופית היהודית־ערבית בקיבוץ כברי הצפוני, שבימים אלה נפתחת מחדש אחרי שנסגרה עם פרוץ המלחמה.


    באוקטובר היתה אמורה להיפתח בגלריה תערוכת זיכרון שנועדה להנציח את 33 הבנים והבנות מהמועצה האזורית מטה אשר שנפלו במלחמת יום כיפור, ושלטובתה יצרה הורביץ ליבנה סדרת ציורים לכל אחד.ת מהם עם הנוף של הבית שלו. התערוכה הוצבה אך לא נפתחה: בשבוע הראשון של המלחמה נכנסו לגור בגלריה חיילים, הקיבוץ הפך לבסיס צבאי והתושבים יצאו ממנו. כעת, אט אט הם חוזרים, ולמרות שלא כולם עדיין שבו, כולל לא הורביץ ליבנה עצמה, היא החליטה לפתוח מחדש את הגלריה עם שתי תערוכות של אמנים ואמניות שחיים בקיבוץ ובאזורו.


    ״הפעילות של הגלריה לא פסקה גם כשהיא היתה סגורה״, היא מספרת. ״התארחנו במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע בתערוכה שהציגו בה 14 אמני הגלריה שאני עובדת איתם לאורך השנים – יהודים וערבים. היה לי חשוב שנמשיך לעבוד״.


    בימים אלה עובדת הורביץ ליבנה גם על תערוכת יחיד שלה וגם על תערוכות מיוחדות שעתידות להפתח בקיבוץ כברי בקיץ הקרוב ויציינו את יום ההולדת ה־100 של שני מאסטרים שיצאו מהקיבוץ: הצייר אורי ריזמן והפסל יחיאל שמי, כולל ספרי ילדים שיוקדשו לעבודות של כל אחד מהם.


    במקביל, היא מתארחת ברזידנסי של החברה לפיתוח יפו העתיקה, שם היא יוצרת בסטודיו שהושמש לטובת פעילות של אמנים ואמניות שפונו מהצפון והדרום. ״כשהעולם התערער ב־7 באוקטובר הכל קרס לתוך עצמו. בתור דוקטורנטית להיסטוריה שלקחה קורסים על אמנות בשואה, היה נדמה לי שכל מה שלמדתי קורה במציאות, ושאין לי ברירה אלא להמשיך. לקחתי איתי לפליטות מרצון שלי את הצבעים ואת החומרים ואני כל הזמן מציירת. זה מאזן אותי״.

  • אייל דה ליאו הוא האדם הזה שנמצא כל הזמן ובכל מקום, ועדיין אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הוא עושה (כולל, מסתבר, אמא שלו). עם רזומה של תפקידים כמו נספח התרבות של ישראל בהולנד, חבר בצוות ההקמה של מוזיאון העיצוב חולון, בעל בלוג וטור בעיתון הארץ בנושא אופנת גברים (הגרסונייר ביחד עם סהר שלו), בעל חברה שמייצגת אמנים דיגיטליים והנציג של הסוהו האוס בישראל, הוא מגיע אל הדבר המשמעותי הנוכחי: הג׳ורג׳ תל אביב – מרחב אירוח ששוכן בבניין חדש בן 14 קומות בפאתי רחוב יצחק שדה.
    ״אני תרבותניק״, הוא מעיד על עצמו. ״יש שמגדירים אותי כיזם תרבות או כאסטרטג תוכן, אבל אני לא עסוק בטייטלים, יש מספיק עבודה לעשות״. בהיותו מישהו שמגיע מעולם התוכן, הוא חושב שזה הדבר הכי חשוב היום. ״גם ליוצרים, אבל גם לחברות ולעסקים שצריכות לדעת לספר את הסיפור שלהן דרך תוכן. סטורי־טלינג הוא הדבר הכי קדום שהאדם יודע לעשות״.
    הג׳ורג׳ תל אביב, שהחל את הפעילות שלו בחודש שעבר, הוא מלון ומועדון חברים שמיועד למקומיים ומקומיים זמניים (״מה שפעם קראו לו תיירים״). ״אנחנו כמעט ומקדשים את הערך של מקומיות והמטרה היא שאנשים יבואו לצרוך מקומיות שבאה לידי ביטוי באמנות, בקולינריה, במוזיקה, בוולנס. שאלה שמגיעים למלון יהיו מקומיים – בין אם זה ליומיים, לשבוע או לחודש״.
    המחשבה שעומדת מאחורי הג׳ורג׳ היא שאורח שמגיע לשם יכול להישאר שם ימים שלמים, ולעשות את החיבור בין ביזנס לליז׳ר (Leisure). ״זה הסיפור של דורנו ברמה הפרקטית. אנחנו מרחב אירוח אבל אנחנו גם מרחב של תקווה, שנותן לאנשים את האפשרות להיות ביחד או להיות לבד ביחד. אנחנו לא מייצרים בריחה מהמציאות – אלא מציעים אלטרנטיבה אנושית, אינטיליגנטית ואיכותית״.
    האלטרנטיבה כוללת, בין השאר, ארבע מסעדות, כ־1,000 יצירות אמנות כולל שלוש סייט ספסיפיק שנוצרו במיוחד, אולם מופעים, קומת וולנס ועוד. לצד החדשנות הזו (״סליחה על השימוש במילה״), דה ליאו עדיין רואה את עצמו כסוג של נספח תרבות, מזן קצת שונה, שמטרתו להכיר לעיר (ובשאיפה גם לעולם) מודל חדש. ואם יש משהו שלמדנו לאורך השנים, זה שאפשר לסמוך עליו.

  • שלוש שנים לתיק עבודות, פרק חגיגי: סוזן לנדאו, המנהלת של מוזיאון ישראל ואוה מדז׳יבוז׳־לוי, מנכ״לית מוזיאון ישראל, בראיון משותף.שתיהן נכנסו לתפקיד לפני כמה חודשים בלבד – לנדאו כתושבת חוזרת, אחרי ששימשה בתפקידים בכירים במוזיאון במשך 30 שנה, משם המשיכה לתפקיד האוצרת הראשית והמנכ״לית של מוזיאון תל אביב, ובהמשך הקימה את הגלריה והקרן נסימה לנדאו; מדז׳יבוז׳־לוי אחרי שורה ארוכה של תפקידים ניהוליים בכירים, בין השאר כמנכ״לית הרשות לקידום מעמד האישה, יו״ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מנכ״לית רדיו תל אביב, סמנכ״לית בשידורי קשת ומנכ״לית קבוצת מעריב.אחת המשימות המרכזיות שעומדת בפניהן היא להתאים את פעילותו של המוזיאון לשנת 2024 (ואילך) ולהנגיש אותו לקהלים חדשים. ברוח הזמן והתקופה, אחת הפעולות הראשונות שביצעה לנדאו היתה להתמקד השנה בתערוכות מתוך אוסף המוזיאון שמונה כ־500 אלף פריטים. ״מה אין שם״, היא אומרת, ״צריך רק ליצור את הקשרים, את השיחה ואת הדיאלוג החדש, המפתיע והאחר.״אני עסוקה בלחשוב על מהו החזון של המוזיאון, כי הרגשתי שהוא קצת הלך לאיבוד. המוזיאון לא יכול להיות מנותק ממה שקורה מסביב, הוא צריך להיות חלק ממנו, ואנחנו צריכות להבין באיזה אופן אנחנו יכולים להיות קשורים וקשובים יותר למתרחש״.בהמשך לכך, מדז׳יבוז׳־לוי רואה את עצמה כזרוע הביצועית של החזון: ״סוזן חולמת ואני מבצעת״, היא אומרת. ״אני אולי לא מגיעה מהעולם המוזיאלי, אבל באה עם הרבה תשוקה, רצון ואמונה, ומקווה שגם יכולת לקרוא את המפה״.

  • ניבי אלרואי היא אמנית, מרצה וחוקרת שהתחילה את דרכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל מספרת שכבר אז היא מותגה כאמנית שבחבורה - מה שאיפשר לה לקחת קורסים בכל המחלקות האחרות. בהמשך למדה אמנות בניו יורק, שם גילתה שמה שהיא נוטה לעשות, אמנות נרטיבית שמתיכה אנימציה עם פיסול, היא כזו שיש לה עולם ושיש לה שם.


    כשחזרה ארצה תכננה ״להתחבא״, אבל מהר מאוד השתתפה בפצ׳ה קוצ׳ה ובצבע טרי והיתה חייבת לצאת לעולם. מאז היא פעילה בשלל מדיות, כשהרישום מבחינתה הוא ״שפת אם, אבל אני מתרגמת אותו לכל מיני שפות״. היא מעידה שקשה לה (מאוד) לעבוד בצורה שאיננה סייט ספסיפיק. ״גם כשאני מגיעה לחללים שלא אמורים להיות כאלה, אני מוצאת את עצמי מציירת על קירות או תולה מהתקרה״.


    הזמן מבחינתה הוא עניין פלואידי, ומגיל 15 היא חיה קונספטואלית אי שם בשנת 1938. בשנת 2015 הוזמנה להיות אמנית אורחת באוניברסיטה העברית ולשתף פעולה עם חוקרים, מה שגרם לה לצאת למסע שבמהלכו המציאה דמות של חוקרת ימית, שמתוכה נולדה התערוכה ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה שהוצגה ב־2019 והיתה אחד הפרויקטים המשמעותיים שלה עד כה.


    לתוך המסע הצטרפו גם סבא שלה שתעד את תולדות התרבות המערבית באמצעות מפות, מורן שוב שיחד איתה כתבה תסכית ועוד אורחים וקולגות שאיתם יצרה שיתופי פעולה. ״אני עושה אמנות כמו שאנשים עושים באנג׳י״, היא אומרת. ״יש כמה נושאים שמעניינים אותי, מסעירים אותי ומתסכלים אותי, והדרך שלי למתוח את הגבולות היא לשתף פעולה עם עוד אנשים״.


    בשנים האחרונות היא גם ״נקלעה״ לתחום ההוראה והפכה להיות מישהי שמדברת על אמנות, כשהיא מרצה בבית לאמנות ישראלית ובמסגרות נוספות. ״הדרך היחידה שלי ללמד את עצמי אמנות היתה לדעת יותר מכל אחד אחר. אני מתייחסת להרצאות שלי כמו שאני מתייחסת לאמנות שלי. הן כנראה עונות על יצר סקרנות שלא יקבל שובע אם לא אחקור כל הזמן״.

  • לילך שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית, מרצה ועוד לא מעט דברים. היא החלה בלימודי עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון שבמהלכם עברה ללימודי עיצוב פנים; ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני באדריכלות בניו יורק. ״באמצע התואר השני התעוררתי לבוקר של ה־11 בספטמבר״, היא מספרת, ״היה בדבר הזה משהו שחיסל הכל. זה היה אירוע כל כך קשה לצפייה ולהבנה ומאותו יום היה לי ברור שאני לא אעשה לעולם שום דבר שהוא קבוע; שיש משהו בזמניות ששם אני צריכה לפעול. לכן כל העבודות שלי תמיד מתפרקות בסוף״.


    אחד הפרויקטים האחרונים שהיתה עסוקה בהם הוא גינה סימפונית בגרמניה – גינה עצומה שמרושתת כולה מתחת לאדמה בקילומטרים של כבלים שמהם יוצאים חיישנים ורמקולים אל צמחיה משתנה. הקהל שמטייל בה מפעיל אותה ומנהל איתה אינטראקציה, והיא מושפעת גם ממזג האוויר, רוחות, קרינה ועוד. עוד בין הפרויקטים המשמעותיים שעשתה אפשר למצוא את ״ספריית ירושלים״ בטוקיו – מיפוי של ירושלים על בסיס שדה של מוטות עדינים ומדיה דיגיטלית; תערוכת סאונד במוזיאון העיצוב חולון, וטיול רגלי בתל אביב שמקביל באמצעות סאונד ומדיה לטיול רגלי בברלין.


    היתה גם תקופה שעיצבה בנקים, דירות וחנויות, אבל בשנים האחרונות היא עסוקה בעיקר בעיצוב תערוכות מוזיאליות, בין השאר את התערוכה של ג׳קומטי שהשיקה את ביתן אייל עופר (הלנה רובינשטיין) המחודש של מוזיאון תל אביב בקיץ האחרון. ״כשאני נכנסת לעיצוב תערוכה זה בדרך כלל יהיה לא כשפשוט צריך לתלות תמונות, אלא כשצריך לספר סיפור מורכב ולייעל את המרחב לטובת הדברים. ההסתכלות שלי על עיצוב תערוכה היא מהמקום של התנועה שלנו בחלל – איך אנחנו נעים בפנים, מתי אנחנו עוצרים. זו עבודה שקטה לחלוטין ומחוסרת אגו״.


    שטיאט אמנם לא מחשיבה את עצמה כאמנית, אבל אם היינו שמים אותה על אי בודד היא היתה מסתפקת בטוש שחור וחתיכת נייר. בהוויתה כמחנכת, היא חושבת שבתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, סטודנטים לא יכולים להיות יותר מנותקים, ומקווה שהעבודות שנראה בשנים הקרובות בפרויקטי הגמר יהיו פחות אישיות ויסתכלו יותר החוצה, אל העולם, החברה והקהילה.

  • אורי גרשוני מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב בתערוכת היחיד ״אין מקום אחד״, צילומים שצילם במהלך השנים האחרונות, כאלה שיש בהם, כמו בהרבה עבודות מהשנים האחרונות, להגדרתו, ״דוק של עצב״. את הדימויים צילם גרשוני בשני מקומות, שונים מאוד אחד מהשני: הראשון, האזור שבו נמצא בית משפחתו בהרצליה, שם בילה כילד במטעים ובפרדסים זמן רב; והשני הוא במיורקה שבספרד – שם הוא חי בשנים האחרונות עם בן זוגו ובנם.את ההיסטוריה המשפחתית של גרשוני נדמה שאין צורך להציג, ובכל זאת היא רלוונטית גם לתערוכה הנוכחית: אביו היה משה גרשוני, אחד האמנים המשפיעים והמוערכים בהיסטוריה של האמנות המקומית, ואמו היתה ביאנקה אשל גרשוני, אמנית ופסלת גם היא. ״אבי נכנס בעל כורחו לעסק של חקלאות בגיל 18, אחרי שסבי נהרג בתאונת דרכים״, הוא מספר.״במשך שנים הוא היה חקלאי במקביל לעיסוק שלו באמנות, גם אחרי שכבר היה אמן פעיל ומוכר. כל זכרונות הילדות שלי נטועים במקום הזה. אחרי שהוריי נפטרו והפוזיציה שלי בעולם כבר לא היתה רק ׳הבן של׳, חזרתי למטעים האלה, שבהם גם פוזר האפר של אבי לאחר מותו״.כשחזר גרשוני על מנת לצלם את האדמה שבינתיים הפכה נטושה, הוא מצא את עצמו נמשך דווקא לתנועת המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים משדה התעופה הפרטי שצמוד לחלקה החקלאית. ״הציר הוורטיקלי בין השמיים לארץ הפך להיות משמעותי, המקום של הלמעלה מול המקום של הלמטה ומה כל אחד מייצג״. אחרי מות הוריו הרגיש גם שמשהו משתנה במציאות שלו, והבין שהעניין דורש שינוי גם בתוכו. המעבר למיורקה הפך אותו, לדבריו, גם לנטול קונטקסט ונטול שורשים – עניין שיש בו קשיים וחסרים אבל גם הרבה יתרונות. ״יש משהו מאוד משחרר באפשרות להיוולד מחדש, לנתק קונבציות ותוויות. במקביל, השבילים שהכרת כל כך טוב כבר לא מסומנים וצריך לסמן אותם מחדש, וזה מאמץ״.אבל אותו שינוי גרם לו אולי גם להפסיק להתבייש בהיותו רומנטיקן (וגם ללמוד פלמנקו!). ״בשנים הקודמות פחדתי להודות שאני רומנטיקן. במציאות המדברית הישראלית הרגשתי שככזה אתה יכול רק להינמס בשמש. היום אני כבר לא מתבייש בזה״.

  • איריס נשר היא אמנית רב־תחומית, עוד מאז שאף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אי שם בשנות ה־80 למדה צילום בניו יורק, וכבר בשנה השנייה ללימודים החלה לקחת קורסים בפיסול. משם התגלגלה לעבודה של כ־15 שנים בצילום ובפיסול במקביל, כשהיא מציגה תערוכות ברחבי ארצות הברית – לרוב כאלה שהתמקדו רק באחד משני המדיומים.
    כשחזרה ארצה החליטה להתמקד בצילום ועם הזמן גם בווידיאו, מה שהוביל אותה מתוך צורך פרקטי לקריירה חדשה כאמנית קרמיקה. ״בפרויקטי הצילום המבויימים שלי הייתי בונה את הסטים בעצמי״, היא מספרת. ״באחד מהם היה לי ויז׳ן של שולחן אוכל גדול עם צלחות. בגלל שלא הצלחתי למצוא את הצלחות שרציתי בדיוק, ובגלל הרקע שלי בפיסול, אמרתי לעצמי שאעשה את הכלים בעצמי״. זה היה ראשיתו של תהליך שהתקיים בסיוע של בית בנימיני, ובסופו של דבר ארך שנה. במהלך אותה השנה הבינה נשר שהיא רוצה לעבוד דווקא עם פורצלן, ובמקביל התאהבה בתהליך – מה שהוביל אותה בהמשך לפתוח סטודיו משלה עם כל מה שנחוץ ליצירת אמנות בקרמיקה.
    בשנה שעברה אף הציגה סדרה של כדים שבורים ותפורים ביד בביאנלה השנייה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, אוביקטים שאינם שימושיים שנוצרו בעקבות שבר אישי שעברה, אבל עם הזמן התאחדו לכדי השבר שכולנו עברנו כחברה במהלך השנה שקדמה לה (Little did we know).
    במקביל לעבודה שלה בקרמיקה היא הציגה במוזיאון הרצליה בשנת 2019 עבודת וידיאו שבה מתועד ארי, בנה שנהרג בתאונת דרכים שנה קודם, כשהוא ישן במוזיאונים – מגיל 5 ועד גיל 17. ״כבר תוך כדי הילדות של ארי, כשהוא גדל, הרגשתי שזו סוג של פרידה. הוא אף פעם לא יהיה בן 5 או בן 10 שוב. אנחנו כל הזמן נפרדים ממשהו וממישהו וממי שאנחנו, אבל עם ילדים זה מאוד בולט. ההחלטה להציג את הפרויקט כעבודת וידיאו כרונולוגית עבדה מאוד נכון״.
    החלק האהוב עליה בעבודה הוא שיתופי פעולה עם אמנים מסוגים שונים, כל פעם מתחום אחר – בעבר אלה היו אנשי ונשות במה, בהמשך אנשים מעולם האוכל, כולל הפרויקט האחרון שלה בשיתוף השפית שיראל ברגר. ואם רק ניתן לה את האפשרות, היא היתה שמחה שמישהי מאוד מסוימת תשב על כסא עץ בסטודיו שלה מדי בוקר – אתם אולי (קצת) תופתעו לגלות במי מדובר.


  • האמן והצלם מיכאל ליאני משיק בימים אלו את ספרו ״אהבה גאה״, ארכיון להטב״קי מצולם שעליו הוא עובד קרוב לארבע שנים. הספר כולל כ־180 תצלומים של משפחות שונות מהקשת הלהטב״קית והקווירית, שצילומם היה גם מסע – פיזי וקונספטואלי - עבור ליאני עצמו. ״עולם האמנות והצילום בפרט כל כך עמוס בדימויים״, הוא אומר. ״השאלה שלי תמיד היתה מה אני יכול לתת, ועם הזמן הבנתי שאני מצלם את מה שחסר״. זה התחיל עם צילומים של משפחתו במגדל העמק, סדרה מתמשכת שעבורו היא גם מסע ריפוי ואיחוי עם המשפחה עצמה. ״הצילום שלי הוא תגובתי, ועם הזמן הבנתי שמה שמאפיין אותי הוא הקמפיות המזרחית שלי, לצד הקוויריות המזרחית שמגיעה דווקא מהמקום ההומוריסטי ולא מהמקום המוכר של קיפוח״.בשנים האחרונות הציג ליאני תערוכת יחיד בעפולה ותערוכת יחיד במוזיאון הרצליה שעסקה בחופשות משפחתיות באילת, ובמקביל עבד על הפרויקט שהפך בסופו של דבר לספר. הצילומים בספר שצולמו כולם במצלמה אנלוגית, בפילם, ״נועדו לשבור סטיגמות. להוכיח לעולם וגם לעצמי שלא נמות לבד, כי יש כל כך הרבה סוגים של אהבות. רציתי להכנס באופן כירורגי לוויזואליזציה של להט״ביות. התחלת העבודה על הארכיון היתה בתקופת הקורונה, כשהיתה באוויר תחושה אפוקליפטית. אמרתי לעצמי שאם העולם חרב – זה הדבר שאני רוצה להשאיר מאחוריי, משהו שיכול לשנות תודעה״.תוך כדי העבודה על הפרויקט הבין ליאני את הכוח שיש לו. הוא החל להתפוצץ בפייסבוק ואז בתקשורת – הישראלית והבינלאומית. ההחלטה להוציא אותו כספר הגיעה כרצון לאגד היסטוריה ויזואלית, שמחולק בצורה דמוקרטית וחושב מחדש על מושגים כמו ארכיון וקוויריות. ״יש פערים בין הצילומים, וזה חלק מהקוויריות. יש מקום להכל, וזה בסדר. כל בית מביא משהו אחר לחלוטין. הדבר הזה לא נולד למוזיאון, הוא נולד לחברה״.

  • אלכס פרפורי, זוכת פרס וידיאו השנה בתערוכת עדות מקומית 2023, מגדירה את עצמה כ״צלמת רחוב״, אבל בתקופה האחרונה היא נחשבת לאחת הבולטות בתחום צילום הדוקו (או מה שכונה פעם ״צילום עיתונות״). את המצלמה ואת דרך התקשורת הבלתי־מילולית שהיא מאפשרת לה היא גילתה כבר בתיכון, ואחריו הלכה ללמוד תקשורת חזותית ״כי היה שם צילום״, אבל במהלך התואר היא הבינה שהיא ״רק מצלמת״.היא החליטה לפרוש מהלימודים וקפצה אל המים, עם גיבוי ודחיפה משמעותיים מצד הסושיאל מדיה – עולם שכמי שנולדה לתוכו, היא הצליחה להבין ולפצח אותו בצורה מוצלחת הרבה יותר מצלמים בעלי ותק של שנים. ״אני לא רואה או קוראת חדשות ביומיום, ואני גם לא מרגישה שזה תואם את מה שאני רואה ברחוב״, היא אומרת. ״אני מתייחסת לסושיאל מדיה מאוד ברצינות, ורואה בעיקר באינסטגרם ובטיקטוק פלטפורמה של דוקו – גם אם מדובר באינפלואנסרית שמצלמת את ארוחת הבוקר שלה״.את הצילומים שלה היא עושה כשהיא משוטטת לבד, כשהיא מצלמת מהטלפון ונראית לרוב כמו אחת מני רבים – מה שמאפשר לה גם לתפוס תמונות שכנראה היו יוצאות אחרת אם היתה מורגשת נוכחות של מצלמה מקצועית במקום. העבודה ״יום ראשון״ שהיא מציגה בעדות מקומית מורכבת מעשרות צילומים שצילמה במהלך תקופת המחאה, תקופה שבה היתה נוכחת מאוד בהפגנות ובאירועים. אבל דווקא במקרה הזה – האימג׳ים אינם מההפגנות עצמם, אלא מהיום שאחריהן.״רציתי לעסוק ביומיום ברחוב ובשגרה בצל המחאה. הסתובבתי במחאות פעמיים־שלוש בשבוע, נדרסת מסוסים, מכת״זיות ונלחצת משוטרים. היה בהן המון אקשן, שלא הצלחתי להתנתק ממנו גם ביום שאחרי. הרגשתי שיש איזו טראומה או פוסט־טראומה שאני חווה, תחושות חדשות שרציתי להמחיש באמצעות מה שאני עושה כבר שנים – לצלם ברחוב את כל מה שמרגש אותי או מצחיק אותי״.אם היתה יכולה לחזור בזמן, היא היתה רוצה להיות צלמת בימים של קום המדינה. ״הייתי רוצה לצלם לפני עידן הפלאפונים, אני חושבת שאלה היו רגעים מרגשים. אבל אני חיה פה עכשיו, ואני חושבת שבאיזשהו אופן אנחנו נמצאים בקום המדינה גם כרגע״.

  • סדרת האיורים של אור יוגב, שנוצרה במהירות כתגובה למלחמה שפרצה ב־7.10, התפשטה ברשת כאש בשדה קוצים. בימים אלה הוא מציג אותם בתערוכת יחיד בפסטיבל אאוטליין בירושלים ובתערוכה ״עכשיו!״, שתפתח בסוף השבוע בגלריית קופסאות האור בסמטאות יפו העתיקה.הרבה לפני שהאיור של האמא והילדים הג׳ינג׳ים שותף במיליוני שיתופים ברחבי העולם, הוא סיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשנת 2016, וכבר חמש שנים שהוא עובד כמאייר (!) בחברת וויקס. המלחמה הנוכחית תפסה אותו בחופשה משפחתית באמצע המדבר, והתגובה לא איחרה לבוא. ״כל השעות שהיינו שם, מבודדים יחסית, הסתכלנו בדיווחים ובתמונות, והרבה מהן התחילו להיחקק לי במוח. היה רגע שהבנתי שקורה פה משהו שהוא היסטורי. בגלל שאני רואה את הדברים בצורה מאוד ויזואלית – אלה הם גם הדימויים שאחר כך התחלתי לאייר״.האיור הראשון היה כאמור זה של שירי ביבס ושני ילדיה החטופים – אריאל וכפיר. ״האיור לא מתאר את המקרה בדיוק כמו שהוא״, מסביר יוגב. ״ציירתי אותם כתאומים למרות שהם לא תאומים. התייחסתי לזה כמשהו יותר סימבולי, ולא משהו שמתאר את המציאות״. בסדרה שהגיעה בעקבותיו, ש־15 עבודות ממנה מוצגות כעת בתערוכה בפסטיבל אאוטליין (שאצרה אורנה גרנות מספריית האיור של מוזיאון ישראל), הוא עבד בפלטת צבעים שאופיינית לו עוד מלפני. ״עשיתי בחירות מודעות לאייר דברים שהם לא מורכבים מדי. לפעמים זה קצת נופל לקיטשיות, כי הרגשתי שאני צריך להגיב מהר ולא לחשוב על האמירה הכי מתוחכמת״.חודשי המלחמה הביאו אותו גם לנהל, בין השאר, דיונים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני עם א.נשים שונים ומוסדות שונים ברחבי העולם, כמו גלריה בלוס אנג׳לס ומגזין עיצוב בריטי. אבל גם לכמות התגובות המפרגנות הוא לא ציפה: ״הפתיעו אותי כמות השיתופים וכמות המקומות שאליהם האיורים הגיעו. אנשים אמרו שהם מחזקים אותם, שהם עוזרים להם לבטא את מה שהם מרגישים. אלה תגובות שמחזקות גם אותי״.


  • דורון בדוח קרן הוא יוצר, מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, אמן ומאסטר בבינה מלאכותית. בימים אלה הוא מציג את תערוכת היחיד Can/t Touch This בגלריה פוסט ברמת השרון, עם סדרת העבודות האחרונות שיצר באמצעות בינה מלאכותית – קולקציה של רהיטים שנראים פיזיים לחלוטין (ויום אחד אולי באמת יהיו כאלה). על ההתאהבות שלו בבינה המלאכותית הוא מספר: ״התחלתי לשחק עם מידג׳רני. זה לא היה קראש מיידי, אבל קרה שם משהו הזוי ובלתי מוסבר וגיליתי עוד דרך חדשה ליצור דברים, סט כלים חדש ומטורלל שקשה להפסיק להשתמש בו. זה ממכר״.הבינה המלאכותית מאפשרת לו לברוא עולמות חדשים – וזה מה שמרגש אותו. בנוסף לתוצר הוויזואלי, אחד הדברים שקוסמים לו בתהליך הוא הכתיבה. ״לנסח פרומפטים זה לספר סיפור של עולם, ובסוף ליצור נרטיב. התשוקה שלי התחילה מפנטזיות על עולמות רחוקים, ואז התחוור לי שאני יכול לעצב באמצעות הבינה המלאכותית דברים שיכולים לבוא לידי קיום בעולם הפיזי שלנו״.בהיותו אדם אופטימי, הוא רוצה לשים את הדגש על הערכים שהבינה המלאכותית יכולה להביא. זה גם מה שקרה כשהקים יחד עם בן זוגו יונתן קרן את מותג הלייף־סטייל ״מעפילים״ – שצמח באופן בלתי צפוי ממוצר אחד של שמן לזקן, שיצרו כדי לממן תערוכת צילום שהפיקו, בזמן שעבדו שניהם בחברת וויקס. לאורך כל הקריירה שלו והפרויקטים השונים שלקח בהם חלק הוא משתדל תמיד לספר את הסיפור מזוויות שונות ולייצר חוויה הוליסטית. אחד הדברים שמסייעים לו בנושא הוא הפסקות קפה יזומות שהוא עושה אחת ליום (בתקופות טובות), ללא מחשב או טלפון נייד, ואלה הם הזמנים שבהם עולים לו הרעיונות הכי מוצלחים. למי שרוצה להכנס וליצור באמצעות כלים של בינה מלאכותית הוא ממליץ פשוט להתחיל לעשות: לדבר עם התוכנות, ללמוד אותן לאט לאט, ותוך כדי להבין את המשמעות של הדבר (ותודה לאל, יש הרבה מה להבין). 

  • גל ממליה הוא מעצב גרפי במקצועו, ומוכר בעיקר הודות לבלוג האוכל ״פתיתים״, שהוא כנראה בלוג האוכל הכי פחות סטנדרטי במחוזותינו. ״אני שולח זרועות לכל דבר שמעניין אותי, ואם זה תופס אותי – אני מתעמק״, הוא אומר. ״וכמו כל דבר שאני עושה – גם הבלוג קרה במקרה לפני 13 שנה״.
    בהיותו עצמאי והבוס של עצמו הוא נהנה מהעובדה שהוא יכול לבחור ולהתמקד בכל תוכן שמעניין אותו, גם (ובעיקר) אם מדובר בנושאים שבשוליים. ״אני לא אדע לתת את הסחורה למי שמחפש מתכונים לקציצות או עוגות דבש. אני אוהב את השוליים של הדברים, את החקר, את הטריטוריה. יש לי את הלו״ז שלי, הקצב שלי, ההומור שלי וגם את הקהל שלי – שמורכב ברובו מאנשים סקרנים שדומים לי באיזשהו מובן״.

    אחד הנושאים שהפכו לכזה שהוא מתמחה בהם הוא יפן, בדגש על אוכל יפני, אבל לא רק. ״לפני כמעט 15 שנה נסענו קבוצה של ארבעה חברים לראשונה ליפן, והתאהבתי. בהמשך למדתי את השפה והבנתי שאני כנראה הייתי יפני כל הזמן ולא ידעתי מזה. התחלתי להתעמק בכל מיני פילוסופיות של עיצוב, של תפיסה מרחבית ושל האוכל היפני, בדגש על אומאמי״.


    אם אומאמי הוא מונח שעוד נשמע סינית (או יפנית!) עבורכם, נספר שמדובר בטעם שמתקבל כש״מצליבים חומצות אמינו והן מגרות את הלשון. הן גורמות לנו לרצות עוד מהטעם הזה ומעצימות טעמים אחרים. הוא נמצא באופן טבעי במזונות כמו עגבניות, תרד, חצילים, פטריות, בשר, גבינה ודגים (וגם בחלב אם). והוא מתפרץ ככל שאנחנו ׳מתעללים׳ יותר בחומר הגלם, והפריצה הגדולה ביותר שלו קורית בהתססה״.
    כמו בהרבה נושאים אחרים, גם את נושא ההתססה המורכב לקח ממליה ופישט אותו לקוראים ולעוקבים שלו, באמצעות מדריך מאויר שיצר באמצעות בינה מלאכותית. עם עבר כאנימטור ומעצב משחקים יש לו ארגז כלים משמעותי שבו הוא יכול להשתמש גם כשהנושא הוא אוכל. אה, ולמרות שהוא לא מתפרנס מהבלוג – הוא מצא דרך מאוד מקורית גם להרוויח ממנו קצת (תאלצו להקשיב כדי לגלות מהי).
  • עוז זלוף הוא אמן, אוצר, יוצר, פעיל חברתי, אקטיביסט - שנראה שבכל רגע נתון יש פרויקט כזה או אחר שלו שרץ ומוצג. בתערוכת היחיד הפרפורמטיבית שלו שרצה בימים אלה בגלריית המקרר, ״לישון עם זרים״ (״עם כל האסוציאציות החיוביות של הדבר״), הוא מציג עבודות שמביאות לידי ביטוי את היותו אמן יחסים שיוצר Relational Art. ״יש לי קבוצה שבה חברים א.נשים על הסקאלה שבין אמנים מציגים לבין חובבי עניין באמנות. אנחנו נפגשים כבר שבע וחצי שנים, אחת לשבוע, בעפולה״. וכשמזמינים אותו לתערוכת יחיד, הוא מביא איתו את כל השותפים שלו.העניין ביחסים, בקהילה, בקבוצות אוכלוסייה ובפריפריה מלווה את זלוף מתחילת דרכו האמנותית, כשיצא לשנת שירות לפני הצבא. ״בתיכון הייתי תלמיד מגמת תיאטרון ורציתי להיות אמן בכל נימי נפשי. אז לא הבנתי אמנים חזותיים (וגם היום אני מנהל דיאלוג עם הדממה והאוביקט). רציתי לעשות תיאטרון – להיות שחקן, לביים״.זה הוביל אותו להיות חלק מקבוצה שהקימה את תנועת תרבות – תנועה חברתית שעוסקת בהקמה של מוסדות וקהילות יוצרות, בעיקר בפריפריה. ״כאמנים, מסלילים אותנו למקומות מסוימים, ואנחנו עוברים את כל החיים שלנו בניסיון לשמר אותם. המטרה שלנו היא להצביע על העובדה שזו בעיה, ולעסוק בדרכי התמודדות איתה״.

    כשהוא לא יוצר אמנות כאמן, הוא אוצר בגלריה העירונית בעפולה ובחממה לאמנות ״מקום״ במוזיאון חיפה. ״הגעתי לאוצרות כי אני אמן. שאלות כמו את מי מציגים, למה מציגים ואיפה, הן שאלות שמעסיקות אותי. גם כאוצר, חשוב לי הערך החברתי והתרבותי, האפקט של הדבר. גם ביצירת האמנות האישית שלי, כשאני עובד על עבודה – אני רוצה שיעבדו עליה 40 אמנים״. וגם, כאמור, כשמדובר בתערוכת יחיד. מתי אתה מזמין אותנו?

  • חי אוחיון הוא מנהל העיצוב (Head of Design) ב־Artlist, סטארט־אפ ישראלי שפיתח פלטפורמה שמהווה קטלוג דיגיטלי עבור יוצרי תוכן מכל סוג: יו־טיוברים, אינפלואנסרים, ולוגרים, משרדי פרסום, צלמים מקצועיים ועוד. לחברה, שהוקמה לפני שבע שנים על ידי ארבעה שותפים, יש היום למעלה מ־20 מיליון משתמשים (!) ויותר מ־400 עובדים.הבינה המלאכותית היא אחד הפיצ׳רים המשמעותיים שנכנסו לשימוש בפלטפורמה בשנים האחרונות, מספר אוחיון: ״אנחנו משתמשים ב־AI היום ככלי חזק כדי לשפר ולשכלל את היכולות שלנו. הכוח האדיר של AI הוא לחסוך ליוזרים זמן רב ביצירת תוכן איכותי, ואם אין להם רעיונות הם יוכלו באמצעות שימוש ב־AI גם לקבל אותם. בעבודה השימוש ב־AI חוסך לנו היום כ־30-40 אחוז מהזמן של מעצב״.לגבי החששות מההשתלטות של הבינה המלאכותית הוא אומר ״גם כשהתחיל הווב והאינטרנט המהיר פחדנו, ותמיד יש חששות מה יקרה מחר. ממה שאני לומד לאורך השנים, אין תחליף ליצירתיות ולרגש של האדם; קוד או אלגוריתם לא יבכה או יצחק. מה שאני מנסה להעביר לעובדים שלי הוא את העובדה שזה ייקל עלינו את העבודה, למרות שלפעמים גם אני נלחץ מזה״.לפני שהגיע לארטליסט היה אוחיון חלק מחברות כמו ״ראפיד״ ו״אוטונומו״, ומה שהוא הכי אוהב זה ״לחקור ולהעביר את הידע לעובדים. בכל שבוע אני מעביר להם הרצאות בנושאים שונים, ודואג להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק כדי להסיר את סף החרדה מהטכנולוגיה, וגם כדי שיהיו להם את הכלים להישאר עם הראש מעל המים״. הוא מודה שלפעמים הוא מתעייף לשבת על כסא הפסיכולוג, אבל נכון לעכשיו הוא הכי עייף מפוליטיקה. תכלס, מבינים אותו.

  • נינו ביניאשוילי היא אמנית, מאיירת, יוצרת, סופרת וראשת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת סמי שמעון בבאר שבע. בימים אלה היא גם משתתפת בתערוכה ״ספרו לי עוד – בעקבות הרומן הגרפי״ במוזיאון הרצליה, שבמסגרתה היא חזרה אל הספר ״על שפת הים השחור״ שהוציאה לפני חמש שנים (ויוצא כעת המהדורה מחודשת), וסיפרה עליו עוד - באמצעות קרמיקה, רישום ועבודת רצפה חדשות.

    את העיסוק שלה באמנות החלה עוד כנערה בטיביליסי, לפני שעלתה ארצה בגיל 19 ישר ללימודים בבצלאל (בלי לדעת מילה בעברית!). משם היא המשיכה ללימודי תואר שני בשטוקהולם ומשם לניו יורק, ובין לבין גם הספיקה לייסד הוצאת ספרים בשם ״בוקימן״. ״מדי פעם אני רוצה שהעולם יפתיע אותי״, היא אומרת, ״הספר שלי הפתיע אותי כשחזרתי אליו, ואני מקווה שהוא יפתיע עוד אנשים״.

    בעבודות שלה היא אוהבת להישאר אניגמטית: ״אני אוהבת להשאיר מקום לאינטרפרטציה למבקר, זה משהו שמעניין אותי גם בעצמי – החוויה של לבוא לראות משהו ולא לגמרי להבין אותו. בגלל זה אני לא אוהבת את ויקיפדיה; אין שם נפש. הנפש היא מורכבת וכשאני עובדת אני אוהבת להיות קשובה לאינטואיציה ולזיכרון״.

    איור מבחינתה מעניין יותר כשהוא מהווה פרשנות מעבר לטקסט, משהו גדול יותר. זה בא לידי ביטוי גם בתפקיד שלה כראשת המחלקה לתקשורת חזותית בבאר שבע. ״אני שם כדי לעזור להם להגיע מבחינה אינטלקטואלית, מעשית וטכנית לרמה גבוהה של יצירה, של עבודה ושל חיים. אני מאמינה שלא המקום קובע, אלא אנשים הם אלה שקובעים אם המקום הוא טוב או לא״.

    הספר הבא שהיא עובדת עליו בימים אלה עוסק בסיפוריהן של חמש נשים במחוז יהודי שהקים סטאלין בשנות ה־20 במזרח הרחוק, אז יש לנו למה לחכות. ואם לא נהיה שיפוטיים, היא אולי גם תקבל אותנו ל״שמפיין קלאב״ המסתורי שלה. איפה מגישים מועמדות?

  • רמי טריף הוא אמן, מעצב, מרצה, חוקר ואוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים. בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה שאצר, ״מעצבים בערבית״, שאותה הוא מגדיר כ״סוג של שיא במה שאני עוסק בו כאמן ומעצב מאז שסיימתי את הלימודים בבצלאל״.

    במהלך השנים עוקב טריף אחרי ההתפתחויות והדיאלוג בין עיצוב עכשווי לתרבות חומרית עכשווית – הן ביצירה האישית שלו והן ביצירותיהם של אחרים. ״בשנים האחרונות אני מזהה תופעה של כניסה מאסיבית של צעירים וצעירות מהחברה הערבית לתוך האקדמיות לעיצוב״, הוא מספר. ״החבר׳ה האלה בסופו של דבר עוסקים גם בזהות שלהם ובמקום שממנו הם באים״.

    זה מה שהוביל אותו ליזום את התערוכה החדשה, שמציגה פרויקטים של חמישה מעצבים מחלקים שונים בארץ ומאוכלוסיות שונות בחברה הערבית. ״התערוכה ממסגרת תופעה חדשה. תפקידו של המוזיאון הוא לא רק לדבר על היסטוריה, אלא גם לייצר אותה״. העובדה שהוא עבר בעצמו את מה שעוברים המעצבים האלה היום, ושהוא דובר את השפה, הפעילה את מערכת הניואנסים אצלו שעות נוספות: ״בעיני מדובר בפרויקט חברתי ולא רק בפרויקט אמנותי. הוא חושף המון אנשים, גם כאלה מתוך החברה הערבית, לדברים שלא הכירו, ובמקביל עוסק בתפקידו של המוזיאון במאה ה־21״.

    בפרספקטיבה של למעלה מעשור שבו הוא פועל ויוצר, הוא חושב שעולם שאין בו מגוון הוא עולם משעמם וגם מסוכן. ״תפקיד המעצב והעיצוב בחברת מיעוט הוא לשמר זהות חומרית שיש לה גם השלכות לא חומריות״, הוא אומר. ״בעולם של עיצוב, אנחנו צריכים שדברים יחיו בשימוש יומיומי. כשאני שם אותם במוזיאון אני מנטרל אותם מהשימוש הזה, וזו גם סוגיה שאני עסוק בה כאוצר״.

  • ״כששואלים ילדים קטנים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אף אחד לא אומר ׳אני רוצה לנהל רזידנסי׳. זה לא ברשימות שלהם״, אומרת בחיוך ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, מרכז אמנות בדרום תל אביב שהוקם לפני עשר שנים על ידי קרן אריסון.

    אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד ספרי אמן שנודד בעולם, סדנאות כלים מקצועיים לאמנים, פסטיבל סרטי אמנים, ואפילו יוזמה של כתיבת ערכים על נשים בוויקיפדיה (וגם על לחם אוקראיני, אבל בשביל להבין איך זה קשור תצטרכו להקשיב לכל הפרק).

    גרוס נכנסה לתפקיד אחרי 17 שנים כעיתונאית בידיעות אחרונות, לימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות וטכנולוגיה (ITP) באוניברסיטת ניו יורק. ב־1999 כשנסעה לברנינג מן, החל העניין שלה באמנות במרחב הציבורי. לאחר הלימודים ב־NYU החלה לעבוד ב־Creative Time, גוף שעושה בדיוק את זה. שם, כאוצרת בתחילת דרכה, עבדה על פרויקטים עם שמות כמו ג׳ני הולצר (!) לורי אנדרסון (!) ודיוויד ביירן (!).

    על השאלה איזה תערוכות היא אוהבת, היא עונה ש״בסוף אני רומנטית, למרות שלקח לי זמן להבין את זה״. זה לא מפתיע לאור העובדה שהציורים הראשונים שגרמו לה לבכות הם פורטרטים שצייר חיים סוטין ומוצגים באורנג׳רי בפריז. זה קרה בגיל 16, והשומר המודאג מיהר לבדוק שהכל בסדר.

    ואיך ייראה העשור הבא של ארטפורט? יש לה מחשבות בנושא, אבל בינתיים מה שהיא מוכנה לספר זה ״כשאני עוצמת עיניים וחושבת איך אני רוצה שארטפורט ייראה, יש כל מני רזידנסי בעולם שביקרתי בהם. בא לי בית קפה בכניסה, אבל זה לא יקרה עכשיו במיקום הנוכחי, אולי מתישהו״. אנחנו מחכים.

  • טל מסלבי הפך במהירות שיא מסטודנט שסיים לפני שנה את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למותג – כזה שגם זכה לא מזמן בפרס בקטגוריית המעצב/מותג הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האופנה של מילאנו. זה קרה הודות לפרויקט הגמר שלו שפוצץ את הרשת (בארץ וגם בעולם), שכלל פריטים כמו נעליים שנראות כמו עוגה אכולה, ג׳קט עור שעושה מסאז׳ ללובשים אותו, בגד שעשוי ממדבקה ועוד.

    הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.

    השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.

    הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.

    בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציה הנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לו פעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.