Afleveringen
-
לקראת סיום השיחה, ביקש דניאל (דני) כרמון להוסיף משפט אחד אישי שסיכם הכל: "45 שנים עבדתי בשירות המדינה. מתוכן 44 היו מדהימות, מרתקות ומאתגרות ואני לא מצטער על אף רגע - חוץ מרגע אחד...". הרגע שאליו כרמון מכוון הוא אותו יום שחור ב-17 במרץ 1992, שבו התפוצצה מכונית תופת בשגרירות בארגנטינה - פיגוע שבו נהרגה אשתו של כרמון, אליאורה (בפיגוע נהרגו 29 בני אדם ו-242 נפצעו). שיחה על שירות החוץ, האתגרים, הקשיים, השינויים שהוא עבר לאורך השנים; וגם על גילויי האנטישמיות ברחבי העולם (בניגוד לרבים מעמיתיו, כרמון מצדיק את סגירת השגרירות בדבלין וטוען שהדבר היה צריך להתבצע לפני שנים); על הקשר והשוני שבין אנטישמיות להתנגדות למדיניות ממשלות ישראל וגם על הסיטואציה הבינלאומית חסרת התקדים בנושא החטופים. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
בוקר ה-7 באוקטובר 2023 היה טראומטי לכל ישראלי באשר הוא - גם למאות האלפים שכבר לא מתגוררים בארץ, גם לכאלה שנתקעו בחו"ל בנסיעת עבודה או בטיול. החל מאותה השבת החלה מיכל הראל, שחיה בטורונטו בשש השנים האחרונים, לקבל אינספור פניות מישראלים שחיפשו דרך החוצה מישראל המותקפת. שבועות ספורים לאחר מכן היא הקימה את הפורטל "עוברים לקנדה" ומאז קיימה יותר מ-5,000 שיחות ועזרה לטפל במאות משפחות שביקשו לברר את אפשרויות ההגירה למדינה הצפונית. במקביל, החליטו שלטונות ההגירה הקנדים לפתוח מסלול הגירה וקליטה לישראלים ("מסלול הומניטרי" - בדומה לאופציות שנפתחו עבור פליטים מאוקראינה), חלון שכבר נסגר ונפתח עכשיו מחדש לשנה נוספת. השיחה הולכת למקומות שלא שיערנו שייתכנו, אבל יותר מכל היא חושפת תופעה מהסוג שלא העלינו על הדעת שתיתכן: "פליטות ישראלית" מודל שנות האלפיים. מוזמנים לשיחה אמוציונאלית לא פחות משהיא אינפורמטיבית
-
Zijn er afleveringen die ontbreken?
-
קשה למצוא עיתונאים, פרשנים, חוקרים, מדינאים, פוליטיקאים, קצינים; וגם בעלי תפקידים בכל הרמות - שצפו את מה שעבר על המזרח התיכון בחודשים האחרונים, מפרוץ מבצע הביפרים בלבנון ועד להפלת משטר אסד בסוריה. קסניה סבטלובה, לשעבר עיתונאית, וח"כית והיום חוקרת, פרשנית מבוקשת ומנכ"לית ארגון "רופס" (חבלים), דווקא שיערה שתמורות גדולות עומדות בפתח, אבל גם היא לא הייתה מסוגלת לשער עד כמה הכל יתהפך ובזמן קצר כל-כך. שיחה על הפער שבין התדמית של חיזבאללה לכוחו האמיתי; על המלכודת שרוסיה נכנסה לתוכה בעיניים פקוחות והאופציות שלה עכשיו; על הקריסה המהירה של משטר אסד בסוריה; על ההזדמנות הגדולה של טורקיה; על אורך הנשימה של איראן וגם על מקומה של ישראל במארג האזורי החדש. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
כשרבים מאיתנו מצקצקים מול הזוועות המוגלמות ב"תוכנית האלופים" (הרעבה, העברת אוכלוסייה, הגליה) - בפועל היא מתקדמת בשטח. כשאנחנו מקטרים על עוד אזעקה שמפילה אותנו מהמיטה באמצע הלילה, לקרוב ל-3 מיליון מהאזרחים שמתגוררים ברצועת עזה אין איפה להעביר את הלילה, מה לשתות ומה לאכול בשביל להמשיך לחיות, לשרוד, להתקיים. מאז ה-7 באוקטובר ההוא, כתב הארץ ניר חסון מלווה את מה שקורה בעזה מהזווית האזרחית, והוא מביא עדויות בלתי נתפסות על היקף ההרג וההרס - תמונות שאזרחי מדינת ישראל מסרבים לראות והתקשורת הישראלית מסרבת להראות. ערים שלמות נמחקו, עשרות אלפי בני אדם בלתי מעורבים נהרגו. נשים וגברים, קשישים וילדים ותינוקות. חסון יודע שבישראל עוצמים עיניים לרווחה אבל יודע שהאסון הזה ייפול עלינו ביום שאחרי. והוא חושש שקטסטרופה תלווה אותנו לדורות רבים קדימה, אם בכלל אפשר יהיה להתאושש ממנה
-
בימים שבהם מדינת ישראל משוועת למעט סימפטיה, אמפטיה או לפחות הבנה ברחבי העולם, ההחלטה שקיבל שר החוץ הטרי יחסית, גדעון סער, לסגור את שגרירות ישראל בדבלין, נראית כמו שער עצמי לא מפואר בעליל. פרופ' מיכל מולכו, ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת גאלוויי, חיה ועובדת באירלנד כבר 20 שנה ולא מתכחשת לסנטימנט האנטי ישראלי של ממשלות אירלנד לדורותיהן (מאז מלחמת ששת הימים והכיבוש), מודה שפה ושם גם יש גילויי אנטישמיות, ועדיין לא מצליחה להבין את התגובה הישראלית ההיסטרית למצוקה המדינית-דיפלומטית. ויותר מזה: סגירת השגרירות תפגע בקהילה היהודית באירלנד (שבפועל מורכבת ברובה מישראלים), תאלץ את הנזקקים לשירותים הקונסולריים לנדוד (כנראה) עד לונדון ותשאיר את הזירה התקשורתית פרוצה ומופקרת. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
בהמשך לשני הפרקים האחרונים של המשדר "עובדה", שעסקו (גם אם לא במוצהר או בתכנון מוקדם) בקו ההגנה של בנימין נתניהו בכל החזיתות, השיחה עם אסתי סגל מנסה לחבר את הנקודות ולהשלים את התמונה. בטירוף של מכונת הרעל (אל תפנו את האש אליי – כוונו לאשתי ולילדיי...); במשפט הפלילי שמתנהל נגדו ("אנחנו לא נהנתנים... אני בכלל שונא שמפניה, זו שרה... לי בקושי יש זמן לעשן סיגר..."); בהפיכה המשפטית-משטרית (זה הכל יריב לוין והצורך בשלמות הקואליציה); בהתפרקות הצבא ("אסור לתת לרחוב לנהל את מדיניות הממשלה"); בסימנים לקראת המלחמה ("החמאס מורתע") בהתראות הספציפיות למלחמה ("לא הייתה התראה ממוקדת"), במתקפה של בוקר ה-7 באוקטובר ("למה הם יורים?") ובסופו של דבר בהחלטה לנהל מלחמת נצח, לטרפד כל אופציה לעסקה ולהפקיר למותם - בידיעה ברורה ובכוונת מכוון - עשרות רבות של חטופים אומללים. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
אחרי שבמשך עשרות שנים עברה בכמה וכמה עיתונים ותחנות רדיו - על המשמר וחדשות, גלי צה"ל ורשת ב', רשות השידור והתאגיד - חיפשה פאר לי שחר אתגרים חדשים. היא הצטרפה ל"נשים עושות שלום" ול"אמנסטי ישראל" (ארגון שממנו פרשה באחרונה); ובטוויסט מפתיע גם קיבלה הצעה להצטרף לוועד המנהל של "מפקדים למען בטחון ישראל", גוף שמטבע הדברים מעסיק אותה לא מעט בימים אלה. השיחה הולכת הרבה שנים לאחור ועד לזמנים הקשים היום: שיחה על מקצוע העיתונות; על סוגיות של חברה ומדינה; על ביטחון ומלחמה; על שלטון החוק וההפיכה המשטרית; וגם על הסיכוי שלנו לשרוד כאן. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
כשלושה חודשים אחרי השקת שיתוף הפעולה של הפודקאסט "על הדרך" עם מיזם "הרצאות מהכורסא" - שיחה הפוכה בפודקאסט: גל זיו, מנכ"לית משותפת ומבעלי מיזם ואתר "הרצאות מהכורסא" משוחחת עם טובי פולק על עיתונות אז והיום, האם עדיין קיימת עיתונות קלאסית כפי שהייתה פעם, ממה מורכב מקצוע העיתונות, ההבדל מה ההבדל בין ראשוניות לאיכות בדיווח החדשותי, כיצד הגענו לקולקטיביות רעיונית באמצעי התקשורת. וגם כמה רמזים ומראי מקום לפרשיות שסוקרו בסדרה "המו"לים", הדיונים שנערכים בימים אלה ממש במשפט נתניהו וגם כמה סודות ממה שקורה מאחורי הקלעים. ובונוס למאזיני, צופי ועוקבי הפודקאסט: הטבה מיוחדת לעוקבי הפודקאסט ברישום ורכישת מנוי ל"הרצאות מהכורסא". מוזמנים להאזין ולצפות
-
קשה להתווכח עם מי שצודק בהגדרה וכמעט תמיד. כזו הוא פרופ' דני גוטווין - היסטוריון כלכלי (ככל שיש דבר כזה), איש אקדמיה ומעשה שאינו בורח ממאבקים חברתיים וקורא כל חייו להגברת השוויון, לצדק חלוקתי וצדק בכלל. הוא קובע שלמרות שהמדיניות הכלכלית הקפיטליסטית נאו-ליברלית פוגעת במובהק בשכבות המוחלשות של החברה שהיסטורית מצביעות לימין באופן מובהק - המענה שפיתח הימין הוא באמצעות מנגנוני פיצוי סקטוריאליים (קצבאות, תמיכות, סבסוד דיור וקרקעות, וגם... ג'ובים מכל הסוגים). המענה שגוטווין מציע יחייב את העשירונים העליונים לוותר על מקצת מהפריבילגיות וטובות ההנאה שלהם ובכך לתרום להגברת השוויון בין השכבות השונות של האוכלוסייה. האם זה אפשרי? גוטווין חושב שכן. זה קשה, זה מורכב ומסובך, אבל לדעתו אין דרך אחרת. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
כשבעה חודשים חלפו מאז שעמר דנק - נווט הקרב בדימוס, סא"ל במילואים, מרתוניסט וחוקר - הגיע לשיחה בפודקאסט. לא מעט אש וגופרית הומטרו על חלקת האדמה הצנועה שלנו בשנה האחרונה, ולמרות שנדמה שמצבנו הביטחוני השתנה מן היסוד - הכרעת הכוח הצבאי של החמאס ברצועת עזה, הנחתת מכה קשה מאוד על חיזבאללה בצפון ועמידה (לא לבד) איתנה למדי מול איראן במזרח - המציאות כמובן מורכבת הרבה יותר. הבעיה היא שהאתגר הצבאי-ביטחוני הוא רק חלק אחד, אולי אפילו לא העיקרי, שמולו ניצבת מדינת ישראל; בפועל מצבה של ישראל הורע (מדינית, דיפלומטית, אזורית, כלכלית, תרבותית, מדעית, חברתית-פנימית ועוד). ישראל נגררת לכיבוש דה-פאקטו של עזה (עם או בלי התנחלויות), כבר עכשיו הצבא נאלץ להתבסס ברצועה על מנת לקיים את חיי היומיום ולהגן על עצמו וגם בצפון אין שום ביטחון שהשקט יישמר. וברקע, באופן טראגי ופושע - ובכוונת מכוון! - ממשלת ישראל מפריקה את שארית החטופים שהולכים וגוועים אי שם ברצועת עזה
-
מכאן לשם וכמעט בלי שנשים לב לכך, רוב קבוצות הליגה כבר שיחקו כ-20 משחקים וגם יותר, "גביע הליגה" קרוב לסיום השלב המוקדם שלו, חלק מהכוכבים שנפצעו התחילו לחזור וכבר אפשר להתחיל לראות מגמות. בנסיבות הידועות (בחירות וזה) התפנתה ציפי שמילוביץ' לצלול לענייני ה-נבא רק באחרונה והגיע הזמן שלנו לשיחת כדורסל ראשונה לעונה הנוכחית. דיברנו על הסנסציות (קליבלנד), על הקריסות (פילדלפיה), על חדי הקרן (ויקטור, יוקיץ'), על בוסטון המושלמת לכאורה וגם על גולדן-סטייט המתחדשת. כרגיל, היה כיף ועשה תיאבון לעוד, ובקרוב
-
במאמר שכתב ב"זמן ישראל", קבל העיתונאי אבנר הופשטיין על האימפוטנטיות הבלתי נתפסת של כל מי שתופסים עצמם כאופוזיציה לנתניהו ובעצם מפקירים לחלוטין את השטח. השיחה איתו נודדת בין משכן הכנסת, המחאות וההפגנות בקפלן ושער בגין ומול בתי ראש הממשלה בקיסריה וירושלים; על מנהיגי "המחנה שלנו" - נבחרי הציבור שברובם מתרשלים בעבודתם, מועלים בשליחותם וזונחים את בוחריהם; על המשפחות האומללות של החטופים ועל הסיכוי (הקלוש) לחולל שינוי. שיחה לא ממש אופטימית על התקווה, התסכול, המעשים הנואשים שלפעמים חורגים מגבולות ההיגיון והסבירות (וגם החוק) ובעיקר על מה שאולי אולי ניתן עוד להציל
-
טראמפ ניצח את קמלה האריס בגלל שהוא דונלד טראמפ והאריס היא לא. הוא ניצח כי הוא האיש והדמות וכוכב הטלוויזיה ואיש העסקים שכולם מכירים - והיא לא. גבע קרא-עוז חוזר לשיחה שמסכמת את מה שראינו לפני כמה שבועות בבחירות בארה"ב, ראינו ורבים מאיתנו סירבו להאמין, לא כל שכן להבין. זה היה ניצחון אישי של טראמפ על האריס, ובעצם ניצחון של האיש על המערכת. הוא אמנם מייצג את הצד הרפובליקני, אבל הוא ניצח את הבחירות על מי שהוא ולא על הבסיס המפלגתי (שלא קיים מבחינתו). הוא ניצח כי מספיק אמריקנים רואים בו - כבר עשור - את מי שבז לממסד, לועג לממסד, בועט במערכת, בשעה שהדמוקרטים דבקו במסרים "עבשים" כמו השקפת עולם, מנהל תקין, אחריות כלכלית, בריאותית ואנושית, עליונות שלטון החוק וכיוצא באלה. התוצאות היו אמנם קרובות יחסית ברמה המספרית, אבל הנרטיב שנצרב היה תבוסה של האריס ובעיקר קריסה של המוסדות הדמוקרטיים המסורתיים. ואולי דווקא התוצאות המקומיות משאירות פתח לתקווה שזה עדיין לא הסוף של ארה"ב כפי שהכרנו אותה. אולי. בספק
-
לדעתו של עו"ד יובל יועז, מהעותרים הסדרתיים בנושאי השחיתות הציבורית והשמירה על מנהל תקין, סדרי שלטון ושמירה על דמוקרטיה, יש סיכוי אפסי שנתניהו וממשלתו יעזו להביא להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה. לדעתו, נתניהו - בניגוד לכל התחזיות - בכל זאת יעלה על דוכן העדים בתחילת חודש דצמבר וינצל את הבמה הציבורית שתינתן לו בבית המשפט בשביל להציג אותו כנרדף, גם אם יסתור את דבריו בחקירות במשטרה, יסתור את חומרי החקירה והראיות וישקר בכל מילה ובכל משפט. על-פי הפרשן המשפטי של "זמן ישראל", נתניהו הולך וימשיך ללכת על הסף אבל לא יחצה אותו. אם לא יהיה לו מנוס, הוא יפטר את בן-גביר (כפי שפיטר בזמנו את דרעי), לא יפטר את בהרב-מיארה ויתייצב לעדות במשפטו. או שלא. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
כפי שכבר נאמר פעמים רבות בעבר (גם בפודקאסט הזה), את ההחלטה על המעבר - ההגירה - לברלין, קיבלה משפחת הבר לפני תקופה לא קצרה. בשיחה מביתה החדש בשכונת שרלוטנבורג שבברלין, אחרי שהמכולה כבר הגיעה והבית כמעט מרוהט, מספרת קרן הבר על התהליך, הסביבה החדשה, האוויר והאווירה, השכונה והשכנים וכל השאר. ולמרות שקרן התכוננה לשיחה פוליטית וחברתית על ישראל שהשאירה מאחור, על האין דמוקרטיה וההבנה שהעתיד כאן לא הולך להיות טוב יותר, השיחה התגלגלה דווקא לזווית האישית: מהות ההגירה, ההחלטה והביצוע, איך זה עובד בפועל והעתיד הצפוי לה ולמשפחתה, כפי שהיא רואה אותו. ולא, אין לה תוכניות לחזור. לא מדובר ב"רילוקשיין"הנפוץ ולא ב"בדיקת היתכנות"; זו הגירה על כל מה שמשתמע ממנה
-
זה לא שהדמוקרטים לא שיחקו נכון את משחק הבחירות האלה, שבהן הובסו קשות - הם כלל לא הבינו מהו המשחק. בשיחה שאחרי הבחירות מנסה ציפי שמילוביץ' להסביר איפה טעינו (לא אנחנו - הם; הדמוקרטים, ביידן, האריס ורוב הפרשנים והסוקרים). לדבריה, נראה שהמפלגה הדמוקרטית איבדה את הקשר עם מי ומה זו אמריקה היום; מתעקשת לשחק את המשחק של לפני עשרות שנים, לדבר על דברים חשובים כמו דמוקרטיה, קידמה, ליברליות, פלורליזם, השכלה, בריאות לכל אזרח - בשעה שהרוב מכריע של המצביעים נמצאים במקום שונה לגמרי (כלכלי, שמרני, דתי, מיזוגני, שוביניסטי וגם מוסת). הדמוקרטים לא קראו נכון את המפה, וגם אם היו קוראים ומבינים - ספק אם היו יכולים לשנות את כיוון הספינה. מה גם שהם יצאו לדרך מאוחר מדי, ביידן תקע את הקמפיין כשהבין מאוחר מדי שהוא מוביל את המפלגה לתבוסה ובפועל לא השאיר להאריס סיכוי אמיתי לנצח
-
קשה היה להחמיץ אותו, את ח"כ ולדימיר בליאק, בכל המאבקים של השנים האחרונות - בכנסת וגם ברחוב. מהימים שלפני הקמת ממשלת השינוי דרך שנה ומשהו של שכרון חושים בקואליציית לפיד-בנט ולאחר מכן בשנה המאתגרת של המאבק נגד ההפיכה המשטרית. ומאז אז בשנה ויותר שחלפו מאז ה-7 באוקטובר 2023. בליאק, אחד מחברי הכנסת החרוצים והבולטים בסיעת "יש עתיד" בכנסת ובמערכת הפוליטית בכלל, לא נרתע משום מאבק פוליטי וחברתי, גם כשהוא מוצא את עצמו במיעוט. שיחה על דרכו בפוליטיקה, על הפוליטיקה הישראלית, על קואליציית הברזל של נתניהו והאופוזיציה השבירה שלא ממש מתייצבת מולו, על נתניהו ולפיד, סמוטריץ' ובן-גביר, על תקשורת, על קהילה ועלייה וקליטה. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
-
אחד ההישגים המרשימים של יחיא סינוואר, שחוסל באחרונה ברצועה - הוא גרירתה של ישראל לתוך הביוב העמוק שבו היה. השיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון הארץ, נעה בין הדשדוש כמעט חסר התוחלת בעזה, המערכה הבלתי נמנעת בלבנון, המשמעות של חיסול מנהיגי ארגוני הטרור בדרום ובצפון, חילופי המהלומות מול איראן וגם על מה שכל אלה עושים לחברה הישראלית: גילויי ההתבהמות בצבא, הנטל הבלתי נסבל על הכוחות הלוחמים בכלל והמילואימניקים בפרט, המחיר היומיומי בדם, הפקרת החטופים ובעיקר היעדר האופק המדיני והחברתי. אף אחד לא חושב על "היום שאחרי" (זוכרים?), על אופק מדיני (מה זה?), על הגברת השוויון בנטל ובעיקר איך אנחנו - החברה הישראלית - נצליח לשרוד במצב מתמיד של מלחמת נצח. בשורות? לא. ממש לא. עדיין לא
-
פחות משבועיים לבחירות בארה"ב והדבר הכי ברור הוא ששום דבר לא ברור. הסקרים סותרים, מבולבלים ומבלבלים; על כל סקר שצופה התחזקות של צד אחד צצים כמה כאלה שבהם המצב הפוך לחלוטין; האומה מפולגת יותר משהייתה אי פעם וברור בעליל שאלה יהיו הבחירות הצמודות הכי צמודות שארה"ב ידעה. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על הטרנדים העדכניים של הישורת האחרונה, המאמץ המרוכז של הדמוקרטים להגיע לכל בוחר ובוחרת במחוזות הקריטיים, ההתנהגות הביזארית של טראמפ והציפייה הדרוכה והמתוחה ליום שאחרי, למקרה שבו התוצאות לא יהיו חד משמעיות. מצד אחד נראה שהכל סגור ודבר לא ישתנה עוד; מצד שני, תיאורטית, הכל עדיין פתוח
-
אם יש סיפורים עיתונאיים - בעיקר סיפורי עוולות ואי-צדק חברתי, בעיקר כאלה שנשארים בחושך ולא מקבלים תהודה במרכז, במיינסטרים - תסמכו על נתי יפת שיימשך אליהם, יחשוף אותם, יטפל בהם. יפת יצא לדרכו העיתונאית בזרם המרכזי של העיתונות (מקומוני מעריב), המשיך בפורטלים המובילים של התקופה (וואלה, נענע), הקים את "שקוף", המשיך ביוזמות עיתונאיות שונות, כיהן כשנה וחצי ככתב בבאר-שבע והדרום בעיתון הארץ ובימים אלה משמש כראש אגף התקשורת של המועצה לכפרים בלתי מוכרים בנגב. שיחה על עיתונות בכלל ועיתונות עצמאית בפרט, על הצורך בעיתונות בלתי תלויה, על קשיי המימון של גופי תקשורת שאינם ימניים, על תפקידה של העיתונות בשמירה על החברה הדמוקרטית והתפקיד המכריע שלה בהגנה על הגורמים החלשים בחברה. כמו רבים מבני החברה הבדואית בנגב, מקום העבודה הנוכחי של יפת. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט
- Laat meer zien
